סיפור אהבה טורקי

"זה היה כתוב בכוכבים", ככה ניתן לתאר את סיפור האהבה של רפאל וסוזן עדות. רפאל יליד 1935, וסוזן ילידת 1939, נולדו וגדלו באותה העיר- איסטנבול שבתורכיה. פעמים רבות חייהם השתלבו מבלי שידעו זאת. כשרפאל דיבר על ילדותו הוא בחר לשתף על אביו, יצחק, ששירת בצבא בתורכיה וכשהיה בדרך הביתה נהרג בתאונת דרכים ברכבת. "גדלתי כילד יתום", הוא מפטיר לחלל משפט שמכובד משקלו אי אפשר להתעלם. "באותה תקופה, נשים בתורכיה לא עבדו ולכן כשאמי התחתנה היא לא הייתה עם מקצוע. כשאבי נפטר אמי נאלצה לעבוד שעות רבות, ומי שעזרה לנו הייתה סבתי". גם בר המצווה של רפאל הייתה שונה מהרגיל, מאחר ולא הייתה לו משפחה גדולה. שנים רבות לאחר שנישאו, הוציא רפאל את הדקלום מבר המצווה וכשהקריא אותו משהו בזיכרונה של סוזן התעורר. "כשהייתי בת 8, הבנות בקהילה היהודית בתורכיה היו באות לבית הכנסת ולימדו אותן תורה ועברית. יום אחד הרב אמר לנו שיש בר מצווה לנער יתום וביקש שנעודד אותו ונשיר במקהלה בבר מצווה. כולם בכו בגלל שהיה עצוב שהנער יתום. כשרפי הקריא את נאומו הבנתי שהילד היתום היה בעצם הוא".
כל אחד מבני הזוג עלה בנפרד לישראל ב-1949, ורק שנים לאחר מכן הכירו זה את זו לראשונה. הם התחתנו ב-1958, והביאו לעולם שלושה ילדים מהם זכו לנכדים ונינים. "אנחנו כבר 70 שנה באור יהודה, אוהבים וגאים במקום ובדרך שבה התפתח", מספרת סוזן. "כשהגעתי לאור יהודה גרנו באוהלים ובשביל מים הייתי הולכת לתל השומר. כך גרנו במשך 4 שנים עד שקיבלנו מהסוכנות בית בו גרנו חמש נפשות בחדר וחצי והשירותים בחוץ. לא היה בית ספר באותה תקופה, בהתחלה למדנו מתחת לעץ, אחר כך ביהוד, עד שלאט לאט אור יהודה התפתחה וגדלה מכפר לעיר".
במשך קרוב לחמישים שנה רפי עבד כסוכן ביטוח בחברת ציון, ואילו סוזן למדה תפירה והייתה מורה לתפירה כ-30 שנה בשנקר. במקביל רפי השקיע בעשייה חברתית והיה יו"ר ועד ההורים בבית ספר של שלושת ילדיו. "בית ספר סעדיה גאון היה מורכב צריפים ובזכותו וגורמים ממחלקת החינוך נבנו המבנים ומגרש הספורט", מספרת סוזן. רפי הצטרף למקהלה של אור יהודה, והוא ממייסדי בית הכנסת התורכי באור יהודה שם משמש עד היום כגזבר והגבאי, במקביל להתנדבותו בעמותה למען הקשיש באור יהודה "אור זהב". בין לבין הוא גילה את אהבתו לרקמה ממש כמו אשתו שתפרה כל חייה. נראה כי מארגי חייהם השתלבו זה בזה כפי שתמיד היה אמור להיות. לדור הצעיר הם מוסרים בקול אחיד: " כשבאנו לארץ לא היה לנו את כל מה שיש היום. תדעו להעריך את הקיים וללכת בדרך טובה בחייכם". בעת הצילומים כשרפי מחבק לליבו את סוזן הוא שואל אותה: "אחרי כל הזמן הזה את עדיין אוהבת אותי?", ומספיק להביט בעיניה של סוזן כדי להבין את התשובה.