סיפורו של אסיר ציון

מורד שקפטי

1.png

כתיבה: אלינור בר יהודה

צילום: סמדר אילוטוביץ

מורַד שקֵפטי נולד בדמשק, סוריה, בשנת 1944, כבן יחיד למרים ואסלן שקפטי. כשהיה בן עשר נפטר אביו, ומורד חגג את בר המצווה מוקדם מהרגיל, בגיל 12, כדי שיוכל לומר עליו קדיש. מעט אחרי בר המצווה, בשנת 1956 ברח מורד יחד עם חבר ללבנון. ״אפילו לאמא שלי לא אמרתי שאני בורח כדי שחס וחלילה לא ניתפס. לימים סיפרו לי שהיא הייתה מסתובבת ברחובות ומחפשת אותי. כשהגעתי ללבנון יצרתי איתה קשר ובהמשך עזרתי גם לה לברוח״. שני הנערים ברחו דרך ההרים, והצליחו לשרוד יומיים בלי אוכל ושתייה עד שהגיעו לעיר זחלה. ״בשביל לבדוק אם עבר שומר הגבול הסורי, בחנו את הצואה של הסוסים. אם היא הייתה טרייה – סימן שעבר לא מזמן״. הנערים הגיעו לקהילה היהודית בביירות, שם הוחבאו בבית הכנסת, ובהמשך אומץ מורד על ידי זוג יהודים לבנונים.

בשנים 1962–1963 עזר מורד להבריח ללבנון בחורות יהודיות שנקלעו בסוריה, ועבד יחד עם שולה כהן, מרגלת של ישראל בלבנון שפעלה למען העלאת יהודים מארצות ערב. ב־1963 נתפס על ידי השלטונות הלבנונים, ונשלח לבית סוהר, שם הוכה ועונה קשות עד שהקהילה היהודית הצליחה לשחררו בערבות. על פעולות אלה קיבל ממשלת ישראל את התואר ׳אסיר ציון׳, פרס מפעל חיים מאלוף ראש אט״ל, דן ביטון.

בשנת 1968 עלה מורד עם אשתו רוזט ארצה, היישר לאור יהודה. מורד מצא עבודה בתור תופר במתפרה שעבדה עבור הצבא. מהר מאוד התקדם ונהיה למנהל עובדים במתפרה, ובמסגרת זו התאים אישית חליפות צבאיות ייצוגיות לרמטכל״ים, ״מבר לב ועד גנץ״, הוא מספר. בנוסף שימש כסגן יושב ראש המועצה הדתית של אור יהודה, והיה ממקימי בית הכנסת של אור יהודה. בשנת 1983 יצא עם משלחת מיוחדת ללבנון, משלחת שהביאה 18 ספרי תורה מבתי הכנסת הלבנוניים. חלקם פוזרו בעולם ובארץ, ואחד מהם שייך לבית הכנסת של אור יהודה עד היום. ״כל העמים שגדלו עם עַם־ישראל הלכו לעולמם,״ אומר מורד, ״אנחנו שרדנו בגלל היהודים בגולה ששמרו על המסורת״.

פעמיים היה על מורד להתחיל את חייו מאפס. בפעם הראשונה כשעזב בגיל 12 את בית אימו אל ארץ לא מוכרת, ובפעם השנייה כשברח עם רוזט לארץ ישראל, אליה נכספת כל נפש יהודיה. יחד הם בנו את משפחתם המונה שני ילדים, יהודה ומירי, מהם זכו לשישה נכדים. ״החיים בביירות היו מפוארים, זו הייתה פריז של המזרח התיכון. באנו לישראל, וכל התרבות הייתה שונה. אבל אנחנו ציונים בדם, עד היום לאן שאני הולך אני מנשק את האדמה, לא משנה אם אני גר בוילה או צריף, זו המדינה שלי״.

"עד היום לאן שאני הולך אני מנשק את האדמה, זו המדינה שלי"

מורד שקפטי

 
Gold logo.png