זיכרונות ילדות

רחל מנטקה נולדה בשנת 1935 בלוב, להוריה אסתר ויעקב. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא ומשפחתה נשלחו לגטו ג׳אדו. תנאי המחנה היו קשים, ביום שרר חום גבוה, ובלילה קור עז. האסירים שוכנו בצפיפות רבה, בביתנים ארוכים שבכל אחד מהם כ־300 עד 400 איש, ובין משפחה למשפחה הפרידו מחיצות מאולתרות. רחל ישנה יחד עם כל משפחתה על שמיכה אחת. היא הצליחה להחביא את שיערה מתחת לשמיכות ולהגן עליו מפני גילוח, וכשחזרה לביתה, אחרי שנתיים בגטו, חזרה עם שיערה הארוך.

״אחרי הצרות שעברנו בגטו, כשחזרנו ללוב היו צרות עם הערבים המקומיים״, מספרת רחל. לקהילה לא הייתה ברירה אלא לעלות לארץ, והצעדים לקראת העלייה נעשו בשקט, בלילות. ״בשקט בשקט עשו אסיפות בבית הכנסת, החליטו לשלוח בכל פעם שתי משפחות לטריפולי״. רחל עלתה לארץ בשנת 1949, יחד עם הוריה, אחותה ואחיה הקטן, סבתה ודודתה. המשפחה הגיעה באונייה לנמל חיפה, שם ישנו לילה אחד ומשם עברו לבית עולים בפרדסייה. ״התחתנתי בפרדסייה כשהייתי בת 19. בעלי היה טורקי והיה איש זהב. חיינו יחד 47 שנים עד שנפטר לפני כשמונה שנים. הבאנו יחד ארבעה ילדים ויש לנו עשר נכדים ואחד עשר נינים, כולם ילדים טובים״, מספרת רחל.

רחל החלה לעבוד בתור מטפלת במעון נעמת בפרדסייה, והמשיכה בעבודה זו גם כשעברה יחד עם בן זוגה לאור יהודה. ״יצאתי לפנסיה בשנת 1995, אבל עד היום אנשים רואים אותי בעיר, בשוק או בבנק, ושואלים אותי איזה מן ילדים הם היו כשהיו בגן, ואומרים לי, ׳רחל, איפה הימים ההם?׳.להיות מטפלת זו עבודה הדורשת רגישות ואחריות סביב השעון וההתחלה לא הייתה פשוטה״. היום, בתור אישה בת 86 שילדותה נלקחה ממנה, לזכותה לא רק חינוך דורות ההמשך שהקימה, אלא גם דורות שלמים של ילדים שדמותה שלובה בזיכרונותיהם עד היום.