השיאים של האחים חייק

שאול ויצחק חייק

1.png

כתיבה: שירן רוקבן

צילום: שירן רוקבן

"תסתכלי איזה יופי עשו פה", אומר לי שאול חייק בהתרגשות ומצביע על הדשא הירוק עם עשרות השחקנים בכחול. אני מסתכלת על שאול ועל 74 שנותיו, ורואה בו את אותו ילד של פעם. זה ששבר אינסוף חלונות זכוכית בצריף המשפחה, כל פעם עם כדור מאולתר אחר. אל מחשבותיי פורץ יצחק חייק, אחיו הגדול, רק בן 77 ובהיפראקטיביות של ילד בן 7 חוצה את המגרש במהירות של ספידי גונזלס. פעם עם סולם, פעם עם שני כסאות ולפחות שלוש פעמים ככה סתם בשביל התזוזה. רגע התארגנות מאפשר לי להציץ בשני האחים הללו האחים חייק. אי אפשר לפספס את יראת הכבוד העיראקית ביניהם.
האח הגדול יצחק (איציק) נולד בעיראק בשנת 1945, ומחזיק היום בתואר שיאן גינס כשחקן הפעיל המבוגר ביותר בעולם "לא רק בכדורגל", הוא מחדד לי, "אלא בכל ספורט שיש בו כדור". שאול נולד כבר כאן באור יהודה ב-1948, וגם הוא שיאן ומחזיק שיא ישראלי בהבקעת שערים בנגיחות, משפחה עם ראש טוב יש לומר. שניהם נושמים כדורגל, אוכלים כדורגל ושותים...מים, אחרת איך היו בכושר כזה.
שאול מספר איך אחיו חזי ז"ל, פרץ למחסן הקצינים המצרי וגנב משם כדורגל, "היינו היחידים באור יהודה עם כדורגל אמיתי" מספר ומחייך. "אתה זוכר איך אבא היה מחביא את הכדור מתחת למיטה בצריף?" שואל יצחק ולא מחכה לתשובה. "לא הייתה אפשרות לנעול את הצריפים, הם היו פשוט אסופה של כמה קרשים וגג, אבל זה היה הבית שלנו".
"עד שחזי הביא את הכדור האמתי מהמצרים, היינו עשים מכל דבר כדור", מספר לי שאול, "לוקחים גרביונים מאימא ממלאים סמרטוטים והופ עוד כדור נוצר. היינו משחקים בכל מקום, על גבעות, בין בורות, בחולות. עכשיו את מבינה למה אני מתרגש לראות את המגרש היפה הזה פה אצלנו באור יהודה?", מסביר שאול ומחייך: "ועוד על שמו של המאמן האגדי שלנו - משה נעמן, את השלט לכבודו אנחנו הכנו".
"בשבת היה משה עובר עם אופניים בין הצריפים ומעיר את כולם. לא היו טלפונים או שעונים, לפחות לא לכולם", מוסיף שאול. "למה להעיר את כולם בשבת בבוקר?", שאלתי לרגע לא מחוברת ליום. "למשחק!", הוא עונה ושניהם מפליגים בסיפורים על המשחקים ועל השיירה שכללה עשרים עגלות, ארבע משאיות צבאיות וגם טנדרים של קרח- כולם עמוסי אוהדים שלא מוכנים לפספס שום משחק. "אם המשחקים היו קרובים אז היו גם את רוכבי האופניים שהזדחלו בדרכים", מסביר לי יצחק. אני מדמיינת לי את האחים חייק מתקבלים בכבוד של מלכים בכל ניצחון, "כל פעם זה היה כאילו לקחנו את גביע המונדיאל " אומר לי שאול.
שאול היה חלוץ אגדי והתבלט כנוגח אימתני ואילו יצחק התבלט כשוער. "מגיל אפס ידעתי שאני שוער, בעצם", הוא מתקן, "זה מה שזרם. שאול ואני שיחקנו כל הזמן יחד ויש אחד שבועט ואחד שעוצר, אז אני עצרתי – משם נהייתי שוער", מסתכל עלי כמו מסביר לעצמו בפעם הראשונה.
האחים הללו הם סוג של קונצנזוס באור יהודה וזוכים לכבוד מכל התושבים, אלו שזוכרים וגם אלו שמספרים להם מה היה כאן פעם. נוכחות האחים על המגרש בולטת גם ובעיקר בין הילדים והנוער שבסוף האימון עוטפים אותם בחיבוק גדול. הם מחזיקי תארים, עם לא מעט שנות ניסיון, אבל יותר מכל הם שני אחים שפשוט מסרבים להתבגר. מספיק כמה דקות איתם כדי להבין שבחיים האלו צריך לחייק והרבה. זו הנוסחה באור של היהודה.

"היינו משחקים בכל מקום, על גבעות, בין בורות, בחולות".

שאול ויצחק חייק

 
Gold logo.png