הנסיכה והעדשה

זו שעת צוהריים, ילדיי ואני אוכלים את הממולאים שמדלן הכינה, בדיוק "הלא מדויק" של בישול ללא מתכון, כפי שהכינה שנים. "הכל מהלב", היא מסבירה. זה אוכל מנחם מתובל להפליא, שאהבת אם וטעמים ממקומות רחוקים מציפים אותו בכל ביס.
אני רואה הכל בשחור לבן של אמצע המאה הקודמת, וחוזר אל ביתה של מדלן, באור יהודה ולסיפור חיים אותו אני אמור לכווץ לכדי עמוד. בגיל 13 היא נישאה, דבר שהיה מקובל בעיראק של אותם הימים, לכדורי, המבוגר ממנה בכעשרים שנה. האהבה גם היא הגיעה ונותרה חזקה לכל אורך חייהם המשותפים וגם לאחר פטירתו של כדורי.
עיראק, 1950. אבא כדורי, אמא מדלן ושני ילדיהם יוצאים לדרך, עת מחליט כדורי, ציוני ופעיל בתנועת אליאנס שהגיעה השעה לעלות לארץ ישראל. למרות שהשלטון לא מאפשר ליהודים לצאת מעיראק, כרבים אחרים, הם מחליטים לנסות ולברוח בסתר מבגדד לארץ ישראל במסע ארוך, מסוכן ולא פשוט דרך טהרן.
משפחה צעירה, במנוסה. פליטים שבורחים מארצם אל ביתם שבארץ אחרת. ארץ זרה ורחוקה, אבל היא הרי הארץ המובטחת. הם מסתתרים במשאית תחת ערמות תבן בדרכים עקלקלות ובשלב מסוים, נעצרים על ידי משטרת עיראק ומשתחררים להמשך דרכם באמצעות שוחד.
הדרך קשה ואורכת כחודש ימים, בסופה הם בארץ המובטחת, אבל בהחלט לא מבטיחה, באותם שנים של טרום תקופת הצנע. שש שנים מעלייתם הם מגיעים לרכוש בית בכפר עאנה אשר נכבש במלחמת השחרור במסגרת "מבצע חמץ". כיום המקום מוכר כשכונת נווה רבין בתחומי העיר אור יהודה. בשנת 1965 כבר עברו לבית קומות, בית שנהרס אגב, בבוקר פגישתנו, ופינה עצמו לטובת בניית מגדל מגורים חדיש.
מדלן מביטה בי ואני צולל לתוך עיניה. אני מוצא שם אמא, אמא של פעם. אשת חיל, ואשת איש במלוא מובן המילה וככזו, תמיד הייתה לצד בעלה. היא השומרת על המבצר בעוד בעלה עובד מחוץ לבית כמדריך במועצת הפועלים. לאחר פציעתו, יצאה לעבוד ולפרנס את המשפחה והתמידה 34 שנים בעבודתה מפעל העדשים של "עלית". מסתבר שכבר כילד אכלתי ממעשי ידיה.

מדלן התאלמנה בגיל צעיר. למרות כל מחזריה, אהבתה לכדורי לא שככה גם לאחר מותו. היא ביקשה להישאר ללא זוגיות והשקיעה עצמה במשפחה ובעבודה, כשטבעת הנישואין תמיד ענודה עליה.