המוח׳תארית של השכונה

אורחים רבים מבקרים בביתה באור יהודה של סלימה מיכאל בת ה־104 – נכדים ונינים של אנשים שסלימה עזרה להם בשעת צרה. הם שמעו את שמה לא פעם מסיפורים שסיפרו להם הוריהם. הם באים לכבד אותה, להוקיר לה תודה, ומבקשים לקבל ממנה ברכה. הסיפור של מי שתרמה רבות לקהילה שחיה בה, מתחיל בשנות העשרה של המאה ה־20, בעיראק.
סלימה נולדה בשנת 1918 בעיראק, להוריה יעקב וסרח. היא הייתה עדה למאורעות ׳הפרהוד׳, הפוגרום שבוצע באוכלוסייה היהודית בעיראק בשנת 1941. אירועי הפרהוד היו גורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל כעשור מאוחר יותר.
כשהייתה בת 12 התחתנה סלימה עם אברם מיכאל, ולשניים נולדו עשרה ילדים. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1951, וזמן קצר אחרי העלייה הגיעו לאור יהודה. מרגע שהגיעה לארץ החליטה סלימה להקדיש את כל כולה לעזרה ליהודים. ״מאז שפתחנו את העין שלנו אמא שלי הדריכה אותנו לעזור לעם שלנו. כשהגענו לארץ אני ואחותי אמרנו שניתן את הנשמה שלנו לישראל בלי כסף, בהתנדבות״, היא מספרת.
סלימה התנדבה במשך 25 שנה בעזרה לאנשים בקהילה, וחיי המשפחה סבבו סביב פעילותה. אחד ממפעלי חייה המרכזיים היה העזרה לקשישים ערירים או נזקקים. סלימה עשתה כל שביכולתה כדי לוודא שיחיו וימותו בכבוד, אם בדאגה למגורים טובים, לארוחות מלאות או קבורה ראויה. לצד כל אלה היא תרמה מזמנה באיסוף תרומות לחיילים בעיתות מלחמה, ודאגה לספק לפצועים ולחיילים בחזית ביגוד, אוכל וציוד מכל טוב. עם השנים, על אף שהתעקשה להישאר בגדר מתנדבת, קיבלה מעמד של עובדת עירייה והשתייכה לאגף של משרד הרווחה. בתה אסתר מספרת: ״אבא היה לוקח את האוטו, מחלק את האוכל החם שהכינה לזקנים ואני בתור ילדה הייתי רצה אחריו. אני זוכרת שהתארחה אצלנו בבית זקנה ערירית, אנחנו ישנו בארגז מצעים והיא על המיטה, ואמא ביקשה שנדאג לכל מה שהיא צריכה. הייתה לה אפילו השפעה על הציבור באזור מבחינה פוליטית, אם היא תמכה במישהו, אנשים ראו בו כי טוב. היא הקדישה את כל החיים לאנשים, קראו לה מוחתאר השכונה״.