"אור יהודה היא המקום בו נולדתי מחדש"

באור יהודה, ברחוב ז'בוטינסקי, עומד בית הכנסת "גאולי השם" של העדה הגרוזינית. ליד העמוד תוכלו למצוא את אפרים מיכאלי עומד ושר את פסוקי התפילה כבר שנים. הוא היה נער בן 17 כשעמד לראשונה כחזן, בגרוזיה הרחוקה, ומאז הוא עדיין מתפלל באותה המנגינה, את אותן המילים.
אפרים נולד בגרוזיה בשנת 1943, בשלהי מלחמת העולם השנייה. את ימי המפלגה הקומוניסטית ששלטה אז ברוסיה ובחבל הארץ הגרוזיני, הוא זוכר היטב. "לא היו לנו חיים קלים אחרי המלחמה. סבלנו מרעב, גרנו בתנאים לא תנאים... למדתי בבית ספר עממי מאז גיל 7, ובמקביל, במחתרת, למדנו תורה". באותם ימים לא הותרה פעילות דתית בברית המועצות ונאסר על ילדים מתחת לגיל 16 לבקר בבית הכנסת. אבל אפרים, בנו של רב הכפר, חכם מיכאל תתרואשווילי, למד יהדות גם כשרוסיה הקומוניסטית התנגדה.
בשנת 1953 מת סטאלין, ומותו המסתורי היווה עילה לעלילה נגד היהודים, שנחשדו בהריגתו. בתי הכנסת בגיאורגיה נסגרו והרבנים והגבאים נתפסו ונאסרו. אביו של אפרים היה בר מזל: חבר גרוזיני שעבד במס ההכנסה הזהיר אותו שלא לחזור לביתו. אביו שמע לעצה ונעלם באותו הערב. בשעה שתיים בלילה הופיעו שלוש מכוניות שחורות מהק.ג.ב. וערכו חיפוש קפדני אחר הרב היהודי. חכם מיכאל ניצל באותו הלילה, מה שלא מנע ממנו להמשיך ולעסוק בפעילות יהודית למען יהודי הסביבה: הוא שחט עבורם בשר בשחיטה כשרה והשתתף בתפילות תוך חירוף נפש.

כשהיה אפרים בן 17, הציע לו אביו להמשיך את המורשת המשפחתית וללמוד שחיטה וחזנות. "זה היה המקצוע שלי", מצהיר אפרים. "קיבלתי הסמכה מהרבנות ומייד התחלתי לעבוד בחבל אבחזיה, אצל העדה הגיאורגית".
כשהיה אפרים בן 28, וכבר אב לארבעה ילדים, הוא עלה לארץ. העלייה הייתה כרוכה בקשיים. השלטונות בגרוזיה חששו מגל עלייה של היהודים לארץ וניסו לעכב את משפחתו של אפרים. "אבי אמר: את רוב חיי העברתי בגרוזיה. את השנים שנותרו לי אני רוצה לחיות בארץ ישראל", כך מספר. כשהגיע לארץ תחילה שוכן בנהריה, שם החל לעבוד בבית חרושת מקומי. לאחר כמה חודשים, בנסיעה חזור מכנס למען יהודי גרוזיה, נפגעה מכוניתו ממשאית והוא נפצע ולא שב לעבודתו. באורח פלא הגיע לידיו מברק מאור יהודה, בו ביקשו ממנו יהודים יוצאי גרוזיה לבוא לשמש כחזן ושוחט עבורם. אפרים נענה ברצון. במקביל עבד בבית חרושת אחר סמוך לאור יהודה.
שנתיים אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור. אפרים התגייס גם הוא. השירות הצבאי היה חשוב לו מאוד, כחלק משמירה על מדינת ישראל ומהערבות היהודית. "22.5 שנים הייתי במילואים", הוא מציין. בהמשך שירת כאזרח עובד צה"ל בבית חולים תל השומר. "כל חיי עבדתי כדי להרוויח את לחמי בזיעת אפי", הוא מסביר ומרחיב על עבודתו בתעשייה האווירית עד לגל פיטורין גדול ששלח הביתה 500 עובדים, וכן במחסני העיריה, עבודה בה התמיד 26 שנים עד שיצא לפנסיה.

לכל אורך התקופה עסק אפרים במה שהוא מכנה "לשרת בקודש", בפעילות הדתית והקהילתית באור יהודה. "אור יהודה היא המקום בו נולדתי מחדש", הוא אומר. "אני נאמן למקום. אני גאה בקהילה שלי, גדלנו יחד". במהלך השנים תמך אפרים במשפחות גרוזיניות רבות וסייע להן להשיג דיור בעיר. כיום, ארבעת ילדיו גרים במקום, והוא עדיין מתנדב כחזן בבית הכנסת המוכר והאהוב. "אני שבע רצון מעבודתי ומרגיש שהענקתי שירות טוב לציבור שלי", הוא מסכם ומוסיף את המשפט שמלווה אותו כל חייו: "עם ישראל קדושים. אני אוהב כל אדם מהעם שלי, בלי הבדל, כמו שאני אוהב את ילדיי". האהבה, כך נראה לי, היא האש היחידה שיכולה לבעור כל כך הרבה שנים, מגרוזיה ועד אור יהודה.