עלייה והגשמה על פי דני

להיות ילד בן שמונה עם אח שאינו גדול ממך בהרבה, לבד במחנה עולים בארץ זרה, זה לא קל. אבל מה קורה כשהאח הזה, שהחזיק את ידך במשך השנה הטרופה הזאת, אומר לך שלום ומעניק לך חיבוק אחרון, כשאתה נשאר לבדך מאחור?
דני לוי נולד במרוקו לפני למעלה משמונים שנה. את תאריך הלידה המדויק הוא איננו יודע בוודאות. "כששאלתי את אמי מתי נולדתי, היא אמרה לי שבאותו היום קנינו ארון חדש לבית", הוא מספר. אביו נפטר במרוקו זמן מה לפני שהיגרו דני ואחיו הגדול מהארץ. אימם נשארה במרוקו, בזמן שהם הצטרפו לעליית הנוער במסע שיעדו הוא ארץ ישראל. "שלחו אותנו למחנה עולים בחברת ילדים. עשו לנו כל מיני בדיקות", הוא משחזר. באותה תקופה איימה מחלת הגזזת להתפשט ומדיניות הטיפול בה הייתה נחרצת. דני נאלץ להיפרד מאחיו הגדול, זה שאחז בידו לאורך כל הדרך ועלה ארצה, בזמן שהוא נותר בצרפת לטיפול במחלה. אחיו שלח לו מכתבים: "אל תבוא לארץ", הוא כתב. "זה לא מקום טוב".
אבל בתום ציפייה ארוכה לפספורט עלה דני לארץ. הוא נשלח מיד לקיבוץ, והתגלגל אחר כך בין קיבוצים שונים: קיבוץ גבורות, מענית, יחיעם. "בכל קיבוץ הייתה אישה אחרת ש׳אימצה׳ אותי. זכיתי בשלוש אימהות". הוא מספר בחיוך. אחיו הגדול התחתן והתגורר במעברה, בהמשך הקים את ביתו במגדל העמק. זו הייתה ההיכרות הראשונה של דני עם היישוב. בחלוף הזמן התגייס לצבא: "זו הייתה תקופה נוראה, נאלצנו להתמודד עם הפדאיון, פורעים ערביים שהיו רוצחים מהגרועים ביותר", הוא מספר. בתום שנות שירותו הצבאי התרחש מבצע קדש וגם בו הוא נטל חלק. לאחר הצבא עזב את הקיבוץ והתחיל לעבוד בבנייה עם אחיו בעפולה. הוא גם הקים משפחה ונולדו לו חמישה ילדים: 4 בנות ובנו אבי, שהיה כל עולמו ויד ימינו עד שנפטר בגיל 45. הוא זוכר אותו בכל רגע, מותו הותיר בו חלל עצום והריק הזה מסרב להתמלא.
דני עבר למגדל העמק, שם התגורר עם אחיו ואמו, שעלתה עם השנים לארץ. "העיר התפתחה יחד איתנו. זה היה כור היתוך לאנשים מעדות שונות. העבודות היו בדוחק והמצב הכלכלי לא היה קל. אני הפכתי לקבלן שיפוצים ושיפצתי את חזית העיר", הוא מתאר. "ראשי העיר ניסו לפתח את חיי התרבות במקום והצליחו בכך מאוד. פתחו מועדונים לתושבים, עמדות שתייה, משחקים. העיר התקדמה מאוד והצליחה גם לשמר את הסולידריות, האהבה והשותפות". דני נוטל עד היום חלק פעיל במועדונים ואף שר עבורם סולו מפעם לפעם. "במשך 11 שנים הייתי מגיע למועדון כל יום, זה היה בשבילי קרן אור", הוא מעיד.
״לא אשכח שכשהגעתי לכאן, היה אדם בשם סמוכה, שהיה איש אמיד ובנה פה מס' בניינים. אותם מבנים היו מיועדים רק למבוגרים מחוסרי דיור ואף נתנו להם מגורים בחינם לתקופה מסוימת״, מציין דני. ״אני מוקיר תודה לראשי העיר שטיפחו את הפרויקט המבורך הזה, שאול עמור ז"ל ואלי ברדה. מודה לכל אחת ואחד בעירייה, שלוקח חלק בעשייה למעננו, כל אחד בתפקידו שלו מנהלים ביד רמה את העיר ובפרט את מחלקת האזרחים הוותיקים. תודה שאתם שם לתת לנו מענה מיידי לכל דבר בהמון סובלנות ואהבה. תודה על הפרויקט החשוב הזה, על הזכות לספר ולהעביר הלאה את הסיפור שלנו״.
דני מבקש מהדור הצעיר להוקיר את ההישגים שהושגו עבורם בעמל: "רמת החינוך בעיר גבוהה מאוד בזכות העירייה, תעריכו את זה", הוא אומר ומוסיף: "אני לא שוכח שהנוער מגיע אלינו מבתי הספר, מחבקים אותנו, יושבים איתנו, מסבירים לנו. תמשיכו בזה". ומסיים: "אתם תגיעו למצבים דומים לאלו שאנו עברנו, אני מקווה שתמצאו דברים שיסייעו לכם, אפילו טובים יותר מאלו שמצאנו אנחנו".