סיפורו של חייל

אלכסנדר גנקין נולד ברוסיה בנובמבר 1926. כשהוא בעשור העשירי לחייו, למוד קרבות ומחושל, נראה שבשבילו עתה זה הזמן לחיות ברוגע, לעסוק במה שעושה לו טוב, ולשמור על עצמאותו.

אלכסנדר התגייס לצבא הרוסי בשנת 1943 והשתתף במלחמה במזרח הרחוק מול יפן. אני מופתע כשהוא מספר לי לאו דווקא על הקרבות הקשים והמוות שראה במו עיניו, אלא על ההליכות הממושכות שעשו החיילים בשטח, עד כדי כך שנשחקו רגליו. באחת ההליכות האלה הוא צעד כמעט 100 קילומטרים בפחות מ־24 שעות, ברגל, ללא הפסקה. כשהגיע לנהר גדול ועמד לחצות אותו, נפתחו כל התחבושות שנכרכו לו סביב הרגליים, והוא כמעט טבע משום שלא יכל לשאת את הכאב. למרבה המזל, רוכב על סוס הופיע ליד הנהר, וכשראה אותו עזר לו לצאת מהמים ונשא אותו עד שהצליחו להגיע דרך היבשה לצד השני של הנהר. עברו אומנם שנים רבות מאז, אבל "הזיכרון וקולות המלחמה עדיין חיים בי", הוא מספר.

בתום המלחמה חזר לעיר בוריאטיה, שם הייתה כל משפחתו, ובהמשך עבר לטומסק כדי להתחיל לימודים. בשנת 2000 עלה לישראל, והגיע ישר למגדל העמק. היום אלכסנדר מתגורר בגפו בדירה קטנה ברחוב השומרון, מאז שנת 2003, אז נפטרה אשתו לאחר שחלתה בסרטן. את הבדידות הוא מפיג בתחביביו. אלכסנדר אוהב את עולם הצילום, ובמיוחד לקחת תמונות מפעם ולחבר אותן, ולהכניס צבע לתמונות בשחור לבן שנשחקו עם השנים. במובן מסוים הוא מכניס צבע לחייו שלו וגם של אחרים. מהיצירות הוא מכין כרטיסי ברכה יפהפיים וקולאז'ים, ממסגר אותם ומחלק בין בני משפחה.