11 (7).JPG

חנה מלול

סיפורה של בת הדוור

1.png

כתיבה: אלינור בר יהודה

צילום: מיכל אגוזי

״בכל מקום שאני הולכת מזכירים לי את אבא שלי״, אומרת חנה מלול: ״הייתה לו מטרה – לעזור לאנשים״. כאיש שהקדיש את חייו לעשייה למען הקהילה והצליח לשלב זאת עם דאגה למשפחה, אין זה פלא שדמותו של אביה נוכחת מאוד בחייה עד היום.
״נולדתי במעברה בפרדס חנה, אחרי שהוריי עלו לארץ״, מספרת חנה מלול, ילידת 1949. היא האחות הבכורה מבין תשעת ילדיהם של אסתר ואברהם חמו, ילידי מרוקו. ״אחי נולד אחרי בירושלים. 9 ימים אחרי שנולד אמרו לנו שנפטר אבל לא קיבלנו שום אסמכתא לכך״. עד היום מאמינה חנה שאחיה נחטף במסגרת פרשת 'ילדי תימן'.
אביה ידע קרוא וכתוב ועבד בקיבוצי האזור. ״קיבלנו חינוך קשה אבל טוב, למרות שגדלנו בשכונה לא קלה. אבא שלי טיפח אותנו ודאג שנלמד״. בשנת 1953 הגיעה המשפחה למגדל העמק. אביה ניהל את סניף הדואר הראשון בעיר, שהיה המקום בו כולם קיבלו את החדשות. תחילה היה מגיע לעבודה ברגל עד שלימים התנהל עם אופניים בעיר הקטנה. ״הייתה לנו ילדות נפלאה,״ היא מספרת, ״הבתים הראשונים היו פחונים או צריפים, לא היו כבישים במגדל העמק, האצבעות היו יוצאות לנו מתוך הנעל והיינו מתבוססים בבוץ. בהמשך עברנו לדירה קטנה ברחוב שלום עליכם, ואבא שלי לקח את העבודה על עצמו. היו חיים קשים אבל הכול היה באהבה, כי כולם היו שווים״.
בשנת 1957 אביה הועבר לעבוד בהסתדרות. ב־1971 עבד כמנהל מחלקת הקליטה, ובמסגרת זו היה אחראי על קליטה חברתית ותרבותית של העולים מחבר העמים. ״אבי דאג להשמת העולים לעבודות במפעלים ובבתי חולים. הוא הבין את המשמעות של קליטת העלייה ודאג להם גם בפן האישי כדי שלא ייחוו את הקשיים שהוא חווה. בהמשך שימש כרכז האיגוד המקצועי. הוא קיבל הרבה פרסים ומכתבי הוקרה על תרומתו לקהילה, וכתבו רבות בעיתונים על תרומתו לעובדים״.
לאחר התיכון למדה חנה לימודי מטפלות מוסמכות לילדים, ועבדה במחלקת פגים בבית החולים בעפולה. ב־1976 נישאה למשה מלול. התנדבות ותרומה לקהילה אינם זרים לה: היא התנדבה לסייע בקופת החולים בעיר במשך 9 שנים, והתנדבה גם במשך שנים לסיוע בבית החולים בפורייה.
״ברוך השם אין לנו תלונות, לא היה חסר לי כלום,״ אומרת חנה בענווה ששמורה לאנשים שחונכו להסתפק במועט. רק לפני שנתיים עזבה את העבודה, וכיום משתתפת בחוגי ציור ויוגה במועדון לגמלאים. היא נזכרת בקיבוץ הגלויות שהיה במגדל העמק בילדותה: ״בבית הספר שלי היו אנשים שהגיעו מהשואה חסרי כול. בתור ילדים עשינו שטויות. היה לנו מורה למתמטיקה שהיינו מוציאים מדעתו, הוא היה פולני. נורא בא לי לחפש את הקבר שלו, ללכת להדליק לו נר ולבקש ממנו סליחה״, היא משתפת ומסכמת במסר לדור הצעיר: ״תתחברו לשורשים, דעו מאין באתם ולאן אתם הולכים״.
חיה מצולמת אוחזת בקלסר בו איגדה מכתבים וקטעי עיתונות הקשורים לפועלו של אביה.

בכל מקום היו מזכירים לי את אבי

חנה מלול

 
Gold logo.png