מורה לחיים

"סיפור חיי? יותר כמו סרט טורקי". כך ענתה לי שושנה, בחצי צחוק, כאשר ביקשתי שתשתף אותי אודות סיפור עליית משפחתה לארץ ישראל. צחקתי ביחד איתה, עוד לפני שהבנתי עד כמה זה נכון.
שושנה אליהו נולדה בשנת 1940 בארביל, עיירה בצפון עיראק, משם גם עלתה עם משפחתה בשנת 1951. בדרכם לישראל הם הגיעו ימים ספורים לפני הטיסה לבגדד, שם הקהילה המקומית אירחה אותם ודאגה לכל מחסורם. היא זוכרת שהם ישנו בבית כנסת על ספסלים בזמן ההמתנה. לבסוף הם הובאו לשדה התעופה ונדחסו לתוך מטוס: "העלו אותנו למטוס רעוע מאוד. זה היה בחודש ניסן, תקופה מאוד חמה בעיראק, ולכל אחד מותר היה לקחת רק 41 קילו בגדים". הם לבשו עליהם את הבגדים שלקחו, ואף חוררו את אוזניהם של מי שטרם עשה זאת כדי לא להשאיר תכשיטים ועגילים מאחור.
לאחר דרך חתחתים הגיעו אל חיפה ל'שער עלייה', שם התגוררו באוהל משותף עם משפחה נוספת על מיטות ברזל, עם מזרוני קש ושמיכות צבאיות. בשביל אוכל נאלצו לעמוד בתור 3 פעמים ביום, יחד עם 5,000 איש נוספים, איתם חלקו גם שירותים ומקלחות. "ההורים שלי התביישו לעמוד בתור. אחי חידו ואני לקחנו על עצמנו את המשימה". לפנות בוקר היו מתפקדים בתור הארוך, אליו חזרו גם בצהריים ובערב, וחוזר חלילה. לאחר חודש, נסעו צפונה במשאיות והגיעו אל מעברת תל עדשים. הפעם, קיבלו אוהל ענק משלהם, אך את אותן המיטות. "בגשמים המיטות היו שוקעות לאט לאט עד שהיינו מרגישים את הבוץ ברגליים. רק לאחר שנה וחצי קיבלנו אוהל עם רצפה יצוקה".
לבית הספר נכנסה ביחד עם אחיה חידו. בזכותו, היא מספרת, למדה קרוא וכתוב. עם חלוף הזמן החלו לבלוט השניים בכישוריהם בבית הספר ובקהילה ולקבל תחומי אחריות שונים. "חידו בגיל 8 נבחר להעניק זר פרחים ליצחק בן צבי בשם כל עמק יזרעאל. התמונה שלו עם החיוך על הפנים חקוקה לי בזיכרון". בין השורות אני מרגישה את האהבה האינסופית של שושנה כלפי חידו, דמות משמעותית אליו נשאה את עיניה, המלאך השומר שלה. בשנת 1953 עלו למגדל העמק, "הרגשנו שאנחנו בגן עדן". בגיל 52, נפטר אביהם, ושנה לאחר מכן גם אימם.
בצבא, שימשה כמדריכת חובשים ויצאה עם תעודות למופת. חידו שימש כחונך צד"ל, והגיע לדרגת אל"מ. את הלילה בו התבשרה על מותו, לעולם לא תשכח. בקול רועד תיארה איך כבר שבוע לפני הסתובבה עם תחושת בטן רעה, כאילו ידעה. בשעה 02:00 לפנות בוקר התקשר אליה מהצבא ואמר "רציתי להגיד לך שלום". שעה לאחר מכן, בזמן סיור, נהרג מכדור מחבלים ארור.
לאחר שחרורה מהצבא ועד עצם היום הזה שושנה ממשיכה לדבוק בתחום החינוך. מסמינר מורים בנהלל, מורה ומנהלת בית ספר ברמת ישי ועד למנחת מורים של מחוז הצפון.
שושנה נישאה בשנת 1963, כשהייתה בת 20, ויש לה 3 ילדים ו־3 נכדים. היא מספרת בגאון שהבית הראשון שנבנה במגדל העמק היה שלה. "בניתי אותו במו ידי עם בעלי". כיום מתנדבת בקהילה ועוזרת לתלמידים ולעובדי החינוך, מלמדת על מגדל העמק מראשיתה ומרצה על נושאים כמו חגי ישראל, חתונה, שליטה בכעסים, 'ואהבת לרעך כמוך' ועוד, כל זאת לצד מצבים בריאותיים אליהם לא נכנעה. לשושנה חשוב שהנוער ישמע וילמד פרופורציות מהן, ובעיקר לדעת להסתפק במה שיש, ולהעריך את החיים.