לברוח עד סוף פסי הרכבת

לאוניד אריה בורדה נולד בשנת 1936 בעיר קודימה שבאוקראינה. ילדותו נלקחה ממנו כהרף עין. כילד, הוא לא ידע מה זה לשחק במחבואים, אבל למד מהר איפה ואיך להתחבא. הוא לא שיחק ברובי מים או באקדחי צעצוע, אלא נמלט מדברים שנראו כמותם.

בזמן מלחמת העולם השניה, כשהנאצים התקרבו החלו היהודים לברוח מאוקראינה. אמו, כשראתה שכולם מנסים לברוח מהעיר, השיגה 2 סוסים ועגלה ובלי היסוס הם ברחו. המשפחה ניצלה במזל – רצה הגורל ולמחרת הבריחה שלהם הגיעו הגרמנים לעיר וטבחו בכ־1200 יהודים. לימים אסף לאוניד כספים על מנת לממן אנדרטה לאותם היהודים.

המשפחה הגיעה לעיר קטנה שהייתה תחת מצור, יחד עם חבורה של כ־15 עגלות. הם הלכו בעקבות אדם מקומי שהכיר דרכי מסתור והסכים להבריח אותם, תמורת תשלום כמובן, למקום מבטחים. במהלך המסע ביערות הם נתקלו ב"אנשים גדולים", כפי שמתאר אותם לאוניד. זו היתה שיירה של חיילים גרמנים, ורגעים לפני שהם נחשפו, שרק מנהיג השיירה במשרוקית והחיילים פנו לכיוון אחר. כך ניצלה משפחתו של לאוניד והחבורה שהייתה איתם.

בשלב מסוים ֿהאדם שהוביל את החבורה עזב, והם נאלצו להמשיך לבדם. כשהגיעה המשפחה לנהר, פגשה אמו קרוב משפחה שעזר להם להתקדם במסעם. הם חצו את הנהר וטיפסו על הר. הוא זוכר איך ראה מנקודת תצפית גבוהה על ההר מטוסים שמפציצים את הערים שמסביב. זה היה עבורו מראה מזעזע. משם המשיכו במסע המילוט שלהם והגיעו לתחנת הרכבת. הם לקחו איתם חלק מהרכוש ואת השאר השאירו מאחור ביחד עם הסוסים ועלו על הרכבת שיעדה היה סיביר, או לפחות כך הם חשבו. אחד הנוסעים, יהודי עשיר, סידר שהרכבת תגיע לקווקז במקום לסיביר. בסופו של דבר הם הגיעו לתחנת "סטאנציה פרוחלנדייה" – תחנה קרירה בתרגום חופשי – ושם הם ירדו מהרכבת, שכרו חדר קטן שהפך לביתם והתחילו לעבוד בקולחוז.

לרוע המזל, לאחר כחודש הגרמנים הגיעו גם לשם. אימו החביאה אותו ואת אחיו בתוך בית נטוש והם החלו במסע שני של בריחה מהגרמנים. אחרי שהסתתרו במקומות שונים, בדרך לא דרך הצליחו להתגנב לסיפונה של ספינת נפט ולחצות כך את הים הכספי. למרות הקשיים הם הצליחו לעלות על רכבת והמשיכו לטורקמניסטן, עברו באוזבקיסטן וגם בטג׳יקיסטן, והמשיכו לנסוע עד שהגיעו למקום שבו נגמרו פסי הרכבת.

ב־1944 חזרו לבסוף לאוניד ואימו לאוקראינה, כמה שנים אחרי שאחיו נפטר בגלל הרעב הקשה. הם חזרו למראות קשים מנשוא, אנשים שעזרו לגרמנים ובגדו היו תלויים בכיכר העיר, העיר הייתה הרוסה. המשפחה גילתה שהבית שגרו בו אויש ע"י משפחה שסירבה לעזוב.

בשנת 1978 עלו לאוניד ואשתו לארץ ישראל ממולדובה. כשהיה בן 45, למרות גילו החליט להתגייס לצה״ל ולתרום מעצמו למדינה. הוא שירת בגדוד 947 והשתתף במלחמת לבנון כנהג שהעביר תחמושת ואוכל. הוא שירת בצבא במשך כ־10 שנים. מראות מלחמה הפכו עבורו למוכרים מדי מגיל צעיר, אבל רוחו עומדת בפניהם בגבורה ובצניעות, ונוצרת את הניסים הקטנים שעזרו לו בדרך.