כוחה של אמונה

בת שבע האוקיפ נולדה בשנת 1955 בקהילת בני מנשה בהודו. בצעירותה התוודעה לדת היהודית ומאז חלמה לעלות לישראל ולקיים בה את מצוות היהדות, חלום שהיה חלום משותף לה ולבעלה, איוב. לצערה הגדול, איוב נפטר כשנתיים לפני שזכתה המשפחה להגשים את חלומה. כשלושים שנה אחרי שמצאה את דרך הדת היהודית, עלתה לארץ, התגיירה, והגיעה למגדל העמק.
בני מנשה הם חלק מבני השבטים קוקי-צ׳ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר. בני השבט מקיימים מסורות שונות שמתאימות למסורת היהודית, כמו טקס לתינוק זכר שבו עושים חורים באוזניים במקום ברית מילה ביום השמיני להולדת הבן. מסורת נוספת, אחת מיני רבות, היא מנהג אבל על המת שנמשך שבעה ימים. חלק מבני מנשה מזהים עצמם כיהודים וחלקם מזהים עצמם כחלק מעם ישראל. מספר משפחות מבני מנשה הצליחו להגיע ארצה עוד בתחילת שנות ה־50. גל עלייה נוסף החל בתחילת שנות ה־90, והיום יש בארץ מעל 3000 עולים מבני מנשה.
בת־שבע עלתה ממניפור עם שלושה מתוך חמשת ילדיה, בינואר 2013: ״החלום של אמא ואבא היה לעלות לארץ ישראל. למרות שאבא שלנו נפטר שנתיים לפני, אמא מאוד שמחה להיות פה״, מספרת בתה רות. המשפחה הגיעה למרכז קליטה בגבעת חביבה, ושם התגיירו בבית דין רבני כנדרש. אחרי שלושה חודשים הגיעו למגדל העמק. אחת מבנותיה הצליחה לעלות בשנת 2007 ביחד עם בעלה וילדיה והיום הם גרים בקרית ארבע. בתה הבכורה נשואה לראש הכפר ממנו הגיעו בהודו, ולכן היא ומשפחתה נשארו בהודו עד היום. בנה יהושוע האוקיפ, ובתה הקטנה, רות האוקיפ, הם כיום חיילים משוחררים.
לצד השמחה מכך שהצליחה להגיע לארץ ישראל הגיעו גם קשיי ההשתלבות בארץ, אך בת שבע לא נתנה לאלה להעיב על גישתה האופטימית, והחזיקה את השמחה קרוב ללב. ״כשעלינו אמא הייתה בת 57,״ מספרת בתה, ״היא כבר חיה יותר מחצי חיים בהודו וכאן הכול היה ממש חדש, היא לא מכירה את השפה והתרבות, את האוכל. אבל היא לוקחת הכול בצורה חיובית ומאוד שמחה להיות פה״.
בכפר שבו גדלה בהודו, נהגה בת שבע לעסוק בחקלאות. היא עבדה קשה מדי יום ביומו, גם בגינה בביתה וגם בשדה האורז שלה, לצד הטיפול בחמשת ילדיה. בכוחות אדירים שאין כדוגמתם, בחוזק נפשי ופיזי כאחד, ובאמונה שממלאת את ימיה באור גדול, בת־שבע מלווה את ילדיה בדרכם ומטפלת בנכדיה, ומאושרת לראות אותם גדלים במקום אליו חלמה להגיע.