החיילת הראשונה במגדל העמק

ברטה ויזגן מקבלת את פניי בדירתה במגדל העמק במאור פנים ובברכת "ברוך הבא בצל קורתנו".
ברטה נולדה בשנת 1943 באריאנה בתוניס, לשלום וקמיל ברנס. בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה שחסתה תחת חסות צרפתית. במלחמת העולם השנייה, כשנכבשה צרפת על ידי הגרמנים עברה תוניס לשלטון וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים, וכשהסתיימה המלחמה שוחררה על ידי חיילים אמריקאים.
אביה היה ציוני דתי והיה חבר בתנועת "דרור", והם עלו לארץ בשנת 1949 באונייה "ארצה". מנמל חיפה הועברו ל"שער העלייה" ושוכנו באוהלים. אימה התקשתה תחילה לקבל את תנאי המחייה הקשים אבל הסתגלה עם הזמן. משפחתה עברה טלטלות רבות עד שהגיעה למגדל העמק ב־1951, והם נמנו עם 30 המשפחות הראשונות שיישבו את עיירת הפיתוח החדשה. הם גרו בצריף, ולדבריה הייתה אווירה טובה ומיוחדת ביישוב הקטן שהיה קיבוץ גלויות. בבית שמרו על כשרות ואימה המשיכה לבשל את המאכלים התוניסאים המסורתיים.
באותם זמנים נהגו להחליף את השמות הלועזיים של העולים לשמות עבריים, ומנהל ביה"ס החליף את שמה לברכה, למגינת לבה. ברטה לא אהבה את שמה העברי ונרשמה בתעודת הזהות בשמה המקורי.
כשלא מצא אביה עבודה במקצועו כצבע, הוא עבד בקטיף פירות בקיבוצים בסביבתם. ברטה הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" והשתתפה בקן בהדרכות וב"אש לילה". כשסיימה את לימודי התיכון, התנגד אביה לגיוסה לצבא והצהיר בפני הרב שהיא דתיה, אך ברטה סירבה לקבל את "דתיותה", ולמרות התנגדותו התגייסה עם גרעין גבעת עוז וקיבוץ רוחמה, והייתה נח״לאית בקיבוץ זיקים שבדרום. שם עבדו בבתי הילדים וברפת והתאמנו בהגנה על הקיבוץ מפני הסתננויות של פדאיונים. לימים, כשהשתתפה במצעד הצבאי בירושלים הגיע אביה לצפות בה והתגאה מאוד. גם כתבה שנכתבה בעיתון המקומי הייתה לה מקור גאווה, ועד עצם היום הזה היא נושאת את התואר המכובד: "החיילת הראשונה במגדל העמק".
באחת החופשות מהצבא הכירה את חנניה ויזגן, בעלה לעתיד, כשבא לבקר את הדודים שלו ממשפחת טולדנו במגדל העמק. חנניה עלה ארצה לבד בגיל 15 ממוגדור במרוקו, והגיע לקיבוץ אפיקים. לשניים נולדו חמישה ילדים: עופר, ארז, לימור, לילך ויריב ונוספו עוד 12 נכדים ושלושה נינים. ברטה עבדה במחלקת הרווחה במגדל העמק במשך 30 שנה, ביקרה בבתים של משפחות נזקקות וסייעה בחלוקת סלי מזון וביגוד ילדים. מנהל המחלקה אמר עליה ש"נולדה להיות עובדת סוציאלית".
חנניה היה איש חינוך ובין היתר עבד כמורה בבית הספר "רוגוזין". לדברי ברטה הוא הצליח לגרום לתלמידיו להאמין בעצמם. תלמידיו לשעבר מודים לה על תרומתו לחינוכם, "כי הוא הציל אותם מהידרדרות לפשע".
ברטה וחנניה היו נשואים באושר 40 שנים עד מותו. ילדיהם ונכדיהם הלכו בעקבות אביהם ששירת ביחידה 101 של הצנחנים, והתגייסו ליחידות קרביות מובחרות. "מגדל העמק זה בית בשבילי. אני מכירה אותה לאורכה ולרוחבה דרך הרגליים. מכירה כל משפחה, כל שביל וכל רחוב, וכולם מכירים אותי", היא מסכמת.