החיוך של בצר

בצר יחזקאל טופח לי על הכתף וצוחק אחרי שהוא מספר לי שצבע את האישונים שלו בפס כחול מסביב וחום מבפנים בגלל שעבד בצבעות, ואני לרגע נשאר עם המחשבה, מבולבל עם פרצוף אבוד. במהלך המפגש שלנו הוא נזכר בתגובה שלי לסיפור הזה, וזה מצחיק אותו כל פעם מחדש, אפילו מעט רטיבות בעיניים רוצה לצאת מרוב שמחה וצחוק. כן, חיוך לא חסר בכלל לבצר, גם לא הומור. עיניו מקרינות אושר.
בצר נולד בשנת 1936, ועלה לישראל ב־1951 כשהיה בן 16, יחד עם משפחתו שגורשה מעיראק כי היו יהודים. הם חיו במעברות ברמת ישי בשנים הראשונות, בצר היה המפרנס העיקרי של הבית ועבד בחקלאות בקק"ל במשך כ־40 שנה ועד שיצא לפנסיה. בהמשך עבר לשכונות הראשונות במגדל העמק, ורוב חייו גר בעיר תוך כדי התרחבות המשפחה. הוא נישא לנירה ז״ל, והם חיו כמעט 60 שנה ביחד. היום יש לו 5 ילדים, 20 נכדים ו־4 נינים.
בצר למד עברית בעיראק דרך לימודי תורה, דבר שעזר לו מאוד בחיים בארץ בתקופה שבה היה קושי לפרנס ולעבוד. השפה שימשה אותו גם כשהיה חובש בצבא, בשירות סדיר ובמילואים, במלחמות ישראל במשך השנים. לימודי התורה מלווים אותו מאז ועד היום: מזה כמה שנים שהוא פותח כל יום בבית הכנסת מתחת לספריה העירונית. הוא מגיע ב־9 בבוקר, מסדר ופותח את המקום וכ־5 שעות מהיום מעביר שם. הוא מזמין אנשים מהעיר ומהרחוב לבית הכנסת, ללימודי תורה תחת הרעיון ש"לא חייב להיות דתי" – העיקר לתת לאנשים שיגרה או "מטרה". בבית הכנסת שוררת לדבריו אווירת בית מדרש, ואווירה משפחתית וחמה של שיתופים והתייעצות. "יש מה לעשות בפנסיה", במילים שלו.
בצר מצולם בסלון ביתו, שבו היו מארחים הוא ואשתו את הבאים ללמוד תורה לפני הקורונה, ובו כיבדו אותם במאכליהם, כשבצר מכבד וזוכר בדיוק מה המשקה האהוב על כל אורח. אור נעים ובהיר מגיע מהחלון בצד שמאל, על השולחן ספר גמרא, עציץ מפלסטיק, קומקום מרוקאי. מאחוריו ספריה מעץ כתום בהיר, מלאה בספרים ובתמונות מהחיים.
פגשתי בן אדם נעים, אדם חזק ועצמאי, אדם מלא בעשייה ברוח החיה שלו, לפני הפנסיה ובזמן הפנסיה. אדם אופטימי שרואה תמיד את חצי הכוס המלאה, מלא בנתינה, באהבה ובשלום – וזה מה שילדיו לומדים ועוד ילמדו ממנו ומאשתו נירה ז"ל.
כשנפרדנו החזקתי את שתי ידיו, אמרתי שהיה לי נעים ותודה, והוא ענה לי אותם דברים בחזרה, נתן לי שקית קפה נחלה שזכר שגם אני שותה וקפסולות אספרסו, וכמובן התעקש שאקח גם כשאמרתי שאין צורך. התיישבתי באוטו והתחרטתי שלא הבאתי לו חיבוק. התחלתי לנסוע ופתאום נזכרתי שבכלל לא קיבלתי אישור שלו לפרסם את התמונות והטקסט. זכיתי להיכנס שוב לביתו לכמה רגעים ולראות אותו גם בבגדי היום יום הפשוטים, והפעם להביא לו חיבוק כמו שצריך. הוא חייך ואמר לי "אני מת עליך".