המגבית המאוחדת הגיעה לגייס כסף לפלמ"ח והחליטו לצלם אותי עם הנשק

את יהודית גוטמן כולם מכירים בכפר תבור בכינוי "סבתא יהודית". מזה 25 שנה היא מתנדבת בגן כלנית, בו הייתה נכדתה מור, אתגר אליו הסכימה עם סיג: "אם אגיע להתנדב בגן, אהיה סבתא של כולם, לא רק שלך", וכך הפכה יהודית לסבתא של כל ילדי גן כלנית לדורותיהם, כולל גם לבני בכורי – אור.
אך עוד בטרם התגייסה לשירות התנדבותי זה, ליהודית היה עבר של שירות בפלמ"ח. היא נולדה 1925 בתל אביב, שם גדלה. בשנת בגיל 11 הצטרפה לארגון 'הנוער העובד', ובגיל 14 בלבד התגייסה לארגון "הגנה". היא מספרת: "נשבעתי אמונים ל'הגנה' בחדר חשוך, כשיד אחת מונחת על התנ"ך והיד השנייה על אקדח. תוך כדי לימודי התיכון עברתי אימונים בפרדסים שליד בני ברק.
"כתלמידה הפסדתי את כל הטיולים בגלל מאורעות תרפ"ט", היא נזכרת. במסגרת פעילותה בפלמ"ח תחילה הייתה קשרית והעבירה מכתבים למפקדים מבני ברק ועד גבעת הרמב"ם, ובשנת 1947 עברה קורס סיירים. יום אחרי החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על הקמת בית יהודי בארץ ישראל, פרצו התנקשויות כנגד האוכלוסייה היהודית בכל הארץ, והוחלט על גיוס נרחב. ב-27 בדצמבר יהודית גויסה ונלחמה באזור גוש דן. יהודית השתתפה בקרבות רבים כקשרית: "בקרב של חטיבת אלכסנדרוני על קאקון, ניתק הקשר בין הלוחמים למטה וישבתי לילה שלם כמתווכת בין המטה ללוחמים דרך הקשר".
בביתה תלויה כרזה מיוחדת ובה נערה האוחזת בידה נשק מסוג 'סטן'. אותה נערה בת 16 היא לא אחרת מיהודית. "המגבית המאוחדת הגיעה לגייס כסף והחליטו לצלם אותי עם הנשק. כדי שלא יזהו את פניי, כיסו אותם בשיער שלי. פעם אחת, כשיצאנו לפעולה, המפקד שלי שאל אם אני יודעת להחזיק נשק, ועוד בטרם עניתי שלח אותי לראות את הכרזה תלויה באולם המרכזי. בעקבות זאת "הבת 16" הפך לכינוי שלי".
רוחות המלחמה ליוו את חייה של יהודית. אחיה הצעיר, אברהם, נהרג במסגרת שירותו בפלמ"ח במלחמת השחרור במבצע "דני" ב-1948 והוא רק בן 17. את זאב, בעלה, הכירה בצבא, בתור עולה חדש מצרפת שעלה באופן בלתי לגאלי בשנת 1946 באוניית 'תל חי'. הם שרתו באותו גדוד. מועד החתונה היה עדיין בזמן מלחמת השחרור ויהודית קיבלה מהצבא קמח ומרגרינה כדי שתוכל להכין עוגות למסיבה." זו הייתה שמחה מהולה בעצב על כך שאחי הצעיר לא נמצא", היא נזכרת. במרץ 1949 השתחררה מהצבא.
לזוג נולדו שני בנים: אבירם, שקרוי על שם אחיה הצעיר, ואייל. לכפר תבור הגיעה בשנת 1989 עליו מעידה כי "זהו המקום הטוב ביותר לחיות בו". כפי שהייתה חלוצה ופעילה בנעוריה כך גם עתה עסקה בפעילות למען הקהילה כנציגת הוותיקים במתנ"ס ובמועצה ורכזת מועדון הוותיקים בראשית דרכו.
היה זה ברור כי הרקע המושלם לצילום דיוקנה היה בגן כלנית, כשהיא אוחזת בידיה את הכרזה בה צולמה כשהייתה בת 16 ב'הגנה', ובכך לסגור מעגל של שני סיפורי חיים משמעותיים בחייה. מדם ליבה וכזיכרון לבני משפחתה וחבריה, יהודית מבקשת להעביר מסר: "דעו לכם שלא בחינם ולא בקלות באה לנו המדינה, ולכן אנא מכם תשמרו עליה!"