אני לא יכול לדמיין את עצמי חי במקום אחר מלבד כפר תבור

"כל ילדותי חלמתי לעלות לישראל", כך מספר דוד ישראל. הוא נולד ב-1 לאפריל, 1930, בבגדד שבעיראק. כילד למשפחה יהודייה שחיה מחוץ לישראל, הוא חיכה כל חייו להגיע לארץ ישראל ולממש את הציונות שבערה בו.
בעיראק, דוד עבד בתור נהג המסיע עולים שהגיעו משדה התעופה לבית הכנסת הגדול הנקרא "מסעודה שם-טוב" בעיר בגדד. בתחילת שנת 1951, החל גל פיגועים מטעם "האחים המוסלמים" נגד מטרות יהודיות בבגדד. באחד מהפיגועים התרחש פיצוץ בחצר בית הכנסת "מסעודה שם-טוב" ונהרגו ארבעה נפשות ועשרות אנשים נפגעו.
פעולות אלו האיצו את יהודי העיר לעלות לארץ ישראל, ועם הסלמת המצב הביטחוני, באישון לילה וכשהוא בן 21, עלה לבסוף לארץ ונחת בשדה תעופה לוד. "נישקנו את האדמה", סיפר דוד בדמעות שחנקו את גרונו.
אמו של דוד אספה אותו משדה התעופה ויחד נסעו למעונם החדש במעברת עתלית. תנאי המחייה היו קשים, ובלילות חורפיים הצריף הרעוע כמעט והתפרק. "היינו כמה עשרות צעירים ללא עבודה במעברה", הוא נזכר. צעירי המעברות באו בשאלה אל דוד מפאת גילו הבוגר, והוא הציע שיעלו לעבוד בכפר תבור. כפר תבור היה אז בחיתוליו, ודוד למד עברית מהר והחל לעבוד בייעור ובהמשך אצל משפחת כהן בחקלאות, עבודה יומיומית בשדה. הוא חרש ועמל, גילה את תרבות האדמה, והתאהב בה. "לא פחדתי מעבודת כפיים", הוא מספר, אך בניגוד אליו, יתר הצעירים שבאו איתו בחיפוש עבודה, פרשו מפאת הקושי.
לאחר תקופה, דוד התגייס לנח"ל ועבר הכשרה בשדות יעקב. במקביל לעבודתו היה אחראי בכפר תבור על הביטחון השוטף, ועל פעילותו זכה באות הוקרה. "עברנו ימים מסוכנים ביותר, של פרעות והתפרעויות מצד שכנינו הערבים. היום אלו זמנים אחרים", הוא נזכר.
ב-10 לאפריל בשנת 1953 נישא לשלומית ונולד בנו הבכור, אורי, בדיוק ביום הולדתו. יחד הביאו עוד שמונה ילדים, מהם זכו לנכדים ונינים. הוא חי בכפר תבור כבר יותר מ-70 שנה ונחשב לאחד הפעילים הדומיננטיים ביותר בקהילה. הוא קידם את תנועת התיישבות, לקח חלק בהתקדמות הכפר ועיבודו ואף הקים מסיבות ומפגשים קהילתיים. "אני לא יכול לדמיין את עצמי חי במקום אחר מלבד כפר תבור", הוא מספר. יחד עם אשתו הם חיים באושר בפינת החמד שלהם בצפון ארץ ישראל היפה, כשכל בוקר הוא מביט מחלונו וצופה אל ההר הירוק.