סיפורה של מירה מייצג את קבלת הפנים החמה האופיינית לתושבי כפר תבור

מירה לרר נולדה בשנת 1942 להורים ציוניים שהכירו בהכשרה לעלייה לארץ שנעשתה בפולין, אז גם התחתנו, ועלו ארצה יחד בשנת 1937 בעלייה בלתי ליגאלית. "הורידו אותם לסירות קטנות באמצע הים וכך הגיעו לחוף. אמי נשלחה לקיבוץ על יד נס ציונה, שכיום כבר לא קיים ומשם עברו לחדרה".

העלייה לארץ ככל הנראה הצילה את חייהם שכן במהלך השואה איבדו את כל משפחתם פרט לאח אחד של אמה. לאבא של מירה, חיים שפילשר, נותרו 10 אחים ואחיות בפולין, ובניסיון לאתר קרובים פירסם מודעות. "ביום שישי אחה״צ הגיע אוטובוס לקיבוץ, ממנו ירדו אישה בהריון, גבר וילדה בת 4, זאת הייתה חיה, בת דודתי. הסתבר ששני האבות היו בני דודים והקשר המשפחתי ששרד את המלחמה חיבר בינינו עד היום״. בתמונה שהיא אוחזת, מירה בת ה-4 פוגשת לראשונה את בת דודתה, חיה. "מאז הקשר מעולם לא ניתק".

מירה גדלה בתקופת הצנע, הכירה את בעלה בצבא ובגיל 21 נישאה לו. יחד זכו ל- 4 ילדים, 12 נכדים ו- 4 נינים. "אנחנו משפחה מאוד מאוחדת", היא מספרת. המקצוע שלה הוא הנהלת חשבונות, אבל בזכות הצבא היא עבדה במשרד הביטחון במפעל טקסטיל בבאר שבע. אהבתה לתכשיטים הובילה אותה לייבא תכשיטים תקופה מסוימת והיא למדה לבדה בבית ליצור באמייל קר, ולימדה אחרים בקורסים שהעבירה.

סיפורה של מירה לרר מייצג את תכונת קבלת הפנים האופיינית לתושבי כפר תבור. אל הכפר הגיעה בעקבות מעבר בתה לפני כעשרים שנה. "כשהגעתי אמרתי לה: 'את לא רואה את ההר הזה, ואת אלוהים יורד ממנו?', מיד הרגשתי שזה מקום מיוחד במינו". על התאקלמותה ביישוב סיפרה: "בכפר יש את קבוצת הוותיקים, הקיבוצניקים ואנשים שכמותי שעברו ליישוב, אך למעשה אין הפרדה כלל. יש בכפר תבור אהבה ונכונות לעזור. אין פה דלת סגורה״ היא אומרת.