גיבורות של החיים

חניתה נולדה ב־1929 בברלין שבגרמניה בשם אנליזה שרלוטה, בת לגרטרוד וריצ'ארד לואווי ואחות להנס. היא גדלה במשפחה יהודית חילונית, חמה ומבוססת וקיבלה חינוך לתרבות ואהבת הטבע. כל בני המשפחה מלבדה נספו בשואה. כשהייתה בת ארבע עלתה לשלטון המפלגה הנאצית, ובאירועי "ליל הבדולח" בנובמבר 1938 נקטעו חיי משפחתה המאושרים. בגיל שמונה חוותה טראומה, עליה היא מספרת: "זו הייתה השואה הפרטית שלי, אבל זה גם שורש הכוח שלי בחיים. יש אור בקצה המנהרה וצריך ללכת לקראתו ולהתעלם מהחושך". כדי להתמודד עם האירוע המלווה אותה כל חייה חזרה לבקר בברלין עם בעלה, ופעם נוספת עם בתה הבכורה: "זה היה הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר עבורי".

ב־1939 נשלחה על ידי הוריה לאנגליה, במבצע "קינדר טרנספורט" שבו הועברו 10,000 ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה. "שוב קיבלתי את חיי במתנה", היא אומרת. השנים באנגליה היו קשות לה ולהוריה המאמצים, יהודים אמידים בשם דולי וליאו לוי. הפערים ביניהם היו רבים, "אני דיברתי גרמנית והם אנגלית" היא אומרת, אך היא מודה להם על שהצילו וגידלו אותה. הקשר עימם נשמר כל ימי חייהם.

בגיל 17 סיימה לימודי תיכון והצטרפה לתנועת 'הבונים', שם מצאה חברה וגילתה עניין ותקווה לעלות לישראל. בתנועה הכירה את בוב, לימים בעלה ואז חייל יהודי משוחרר מהצבא הבריטי. עם עלייתו לארץ הצטרף למייסדי כפר הנשיא. ב־1949 הצטרפה חניתה אליו לישראל, והוא שנתן לה את שמה חניתה. "היינו מאושרים. אהבתנו הייתה גדולה". בקיבוץ נולדו להם בת ושני בנים. ב־1960 היו ממייסדי היישוב תימורים, ביתם במשך 35 שנה, ושם נולדה בתם הקטנה רותי המצולמת לצידה.

בשנת 1973 אובחנה בתה הבכורה, חיילת משוחררת, כחולה בסכיזופרניה. חניתה חיפשה מענה לבתה האהובה ולמי שחלו במחלות נפש ובני משפחותיהם. היא למדה את הנושא וגייסה הורים במצבה, ויחד הקימו ב־1978 את עמותת ״אנוש", לתמיכה בפגועי נפש ומשפחותיהם 24 שעות ביממה. הפעילות קיבלה חסות ממשרד הבריאות, וכיום פעילים עשרות סניפים, בתים מוגנים, מועדוניות, מרכזי תעסוקה ומסגרות אחרות. חניתה ניהלה את העמותה עד 2017, ועל הקמתה ופעילותה בארץ ובעולם זכתה במשך השנים בפרסים ותארים, ביניהם "ד"ר לשם כבוד", "אות הנשיא למתנדב", "אישה מחוללת שינוי", ו-"הישראלית היפה" המסמל יופי חיצוני ופנימי. בעשייתה ביקשה להוות דוגמה אישית, "חשוב לדבר על המחלות כולן וביניהן גם מחלות נפש. לא להתבייש, לא להסתיר ולא להסתתר".

לאחר פטירתו של בוב ב־1994 עברה לגור בכפר סבא בקרבת ילדיה. בעיר הקימה את "בית אנוש" בסיוע תרומה שגייסה, הרצתה על ילדותה בשואה בארץ ובאירופה והתנדבה בגן ילדים כעשרים שנה. "אינני מרגישה לבד. יש לי תמונות וזיכרונות ואני מוקפת במשפחה אוהבת. אני לא חושבת על העבר ורוצה את היום", היא אומרת וכך מסבירה את הכותרת שנתנה לספר שנכתב על חייה: "החיים הם מתנה". בכך מאמינה גם בתה רותי, שתיהן אופטימיות ״ללא תקנה". רותי סיימה תואר ראשון ושני בחינוך לגיל הרך ובחינוך המיוחד מתוך רצונה לטפח את דור העתיד, ומשך כשלושה עשורים ניהלה גני ילדים. בשנים האחרונות מתמודדת עם מחלה שבעקבותיה התגייסה לעידוד תרומת איברים, דבר שהיא מקדמת בכל פלטפורמה אפשרית. עוד היא מתנדבת בליווי עיוורים ועוסקת בפעילויות האהובות עליה: טיולים, ריקודי עם, יוגה ופילאטיס. כמו אימה, "הישראלית היפה", זכתה השנה באחד הפרסים בתחרות "הסבתא הכי יפה בישראל". כל אחת מהן גיבורה של החיים.