תמונה למזכרת

"טיילנו בירושלים עם הוריה של אשתי ז'אנין שהגיעו לבקר בשנת 1951. ישבנו לנוח על ספסל והם צילמו אותנו. היינו זוג צעיר ומאוהב. מאז ועד היום בנינו בית, הקמנו משפחה, והאהבה בנינו רק גברה", כך סיפר לי אלכס כרמי בעודו מראה לי את התמונה. הזוג כרמי הגיע לקיבוץ מעגן מיכאל בשנות ה-70', ואני כתושבת חדשה יחסית בקיבוץ, הסתקרנתי לשמוע את סיפורם. היה לי ברור שאת התמונה הזו נשחזר כעת, ובעודנו מצלמים אלכס החל לשחזר גם את זיכרונותיו מתקופות עליהן רק קראתי – השואה, הקמת המדינה וההתיישבות בה.

אלכס כרמי נולד בשנת 1925 בצרפת להורים שהיגרו לשם מפולין. עם פלישת הגרמנים לצרפת בשנת 1940, החליטו לברוח לכיוון דרום. "אני זוכר את הטנדר הגדול בו נסענו. בדרך שמענו שהגרמנים מתקרבים ועל כן עצרנו בעיר שטלרו ((Châtellerault שממוקמת במרכז צרפת", הוא נזכר. העיר לא סיפקה להם הגנה וזמן קצר אחר כך התחילו לרדוף את היהודים בצרפת. "תחילה נתבקשנו להירשם כיהודים, לאחר מכן נדרשנו לענוד טלאי, ואחר כך נאסר עלינו ללכת ללימודים או למקומות ציבוריים או אפילו לעבוד". למרות הכול הצליח למצוא עבודה כאורז סיגריות במקום שהסכים להסתיר אותו בחדר האחורי, וכך עזר בפרנסת המשפחה. "לילה אחד הגיעו שוטרים צרפתים לביתנו ולקחו אותנו למעצר. מכיוון שהוריי נולדו בפולין והיו ללא אזרחות צרפתית הם נשארו במעצר ואילו אני שוחררתי. כל הפעולות האנטישמיות באותה תקופה נעשו על ידי המשטרה הצרפתית", נזכר אלכס. אחרי יומיים שמע שהוריו עדיין קרובים ונמצאים באזור בו מרכזים את האנשים לפני ששולחים אותם ליעד הבא. " נפגשנו ליד גדר ההפרדה שם נתנו לנו להיפרד. אבי היה איש אופטימי ולא רצה לעזוב בעצמו אך אמר לי לברוח ולהסתתר. מילות הפרידה שלו ממני היו: 'אני מקבל את מה שהגורל יביא'. הוא נתן לי מטבע עליו אני שומר עד היום יחד עם זוג פמוטים מהסבים הפולנים שלי", הוא מספר. מאוחר יותר התברר לו שהוריו נשלחו בשיירה לאושוויץ בשנת 1942, ושם איבדו את חייהם.

אלכס הצליח לחצות את הגבול הודות לעזרה, ועלה על רכבת שם פגש בבחור יהודי שהביא אותו לפנימייה במרכז צרפת בה גר ולמד ללא תשלום. בשנת 1943 גורש ממנה והסתתר בחווה כפרית אצל דודים של חבר שהכיר בפנימייה. כשהיה בן 18 התגייס לצבא הצרפתי, שירת בתור קשר ונלחם בצורר הנאצי עד 1945, כשהסתיימה המלחמה בניצחון בעלות הברית על הגרמנים. הוא עבר לפריז והתאחד עם אחותו שניצלה, אך המלחמה עוררה בו מחשבות רבות והוא הרגיש שצרפת איננה עוד ביתו. נאמר לו שהתנועה הציונית "הבונים דרור" מחפשת קשר והוא הציע את עצמו, וכך בשנת 1949 הגיע לחיפה ונשלח לחיל הקשר בצריפין. הוא חיפש קיבוצים עם קבוצות של דוברי צרפתית והגיע דרומה ליד קיבוץ כרמיה שבעוטף עזה שם פגש בז’אנין, אהובתו ממבט ראשון. ז'אנין נולדה בטוניס ועלתה באותה השנה. הם עברו יחד לקיבוץ של השומר הצעיר, בשם כרמיה והקימו את משפחתם. אלכס עבר בקיבוץ כקשר יחד עם קצין הביטחון ושמר על ביטחון התושבים לאורך שנים מסוכנות בשל הקירבה לגבול. בשנת 1974 המשפחה עזבו לטובת מעגן מיכאל. הוא עבד במפעל פאלסון כהנדסאי אלקטרוניקה משם פרש רק בגיל 85. ז’אנין עבדה כמורה למחשבים ואף הביאה איתה לקיבוץ את המחשב הראשון. "האידיאולוגיה של הקיבוץ היא זו שהביאה אותי לישראל", הוא מספר. "ביקשתי להיות חלק מחברה שיתופית עם ערכים, חינוך וחיבור לאנשים ולעבודת הארץ".