סיפורי בדים

מלאכת התפירה לא רק מחברת בין קרעים, אלא גם יוצרת יש מאין. אין זה מפתיע שיהודית קינגסברג שהייתה צריכה לאחות את שברי חייה לאחר השואה, התאהבה במלאכת יד זו ובכוחות עצמה רקמה מחדש את סיפור חייה כחלוצה בקיבוץ חותרים.
סיפורה מתחיל בשנת 1929 בצ'כוסלובקיה שם נולדה. "בזמן מלחמת העולם השנייה עברתי מספר מחנות והאחרון היה ברגן בלזן שממנו השחררתי בגיל 14 וחצי. אמא שלי ואחותי הקטנה שרדו איתי את המחנה. אבא שלי לא שרד", כך מספרת. "לדעתי בזכות זה שהצלחנו להיות יחד במחנות הצלחנו גם להישאר בחיים. בסוף המלחמה, חזרנו לסלובקיה וגילינו את גודל הטרגדיה בעיירה בה גרנו ושלא נותר בה דבר. החלטתי לפתוח דף חדש וללכת לתנועת נוער ציונית. עברנו הכשרה וכשהייתי בת 16 התחלתי את תהליך העלייה שלי לארץ כשאימי ואחותי הגיעו אחרי לישראל", היא נזכרת . תהליך שהיה אמור להימשך חצי שנה נמשך שלוש שנים מתוכן 22 חודשים היתה במחנה עצורים בקפריסין ושם גם הרתה והפכה לאם. "יצאתי למסע בתור ילדה בעצמי וכשהגעתי לישראל הייתי אמא בת 19 לתינוק בן ארבעה חודשים".
בחורף 1949 הגיעה לישראל והתחנה הבאה הייתה הישר לקיבוץ החותרים. "ישנו על מיטות מקש ולא היה לנו הרבה. לא אכלנו בבית, ולא כיבסנו בבית, והילד שלי נשלח לבית הילדים. אני נשלחתי לעבוד במטבח של הקיבוץ. עם הזמן התקדמתי בתפקידים ונעשיתי טבחית ומנהלת מטבח. יום אחד נכנסתי למתפרה, התאהבתי והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות", היא מספרת. "בקיבוץ של פעם זה לא היה תלוי רצון, ועברתי וועדה שלמה עד שהסכימו לשלוח אותי ללמוד תפירה ברמת גן. עיצבתי לפי ז'ורנלים, שמלות כלה, חליפות מחויטות ומאוד אהבתי את התחום. פעם כל הבגדים של כולם נתפרו ביד לפי מידה וכל חבר היה זכאי לבגד חדש פעם בתקופה", היא נזכרת. לימים מונתה יהודית לאחראית ענף ההלבשה שכלל מחסן, מכבסה ומתפרה, וכן על הבאת תערוכות של בגדים מבחוץ. בנוסף הקימה חנות בגדים לחברי הקיבוץ.
"הקיבוץ בשבילי זה בית ובטחון. פה אני אף פעם לא לבד", מספרת יהודית בחיבה. בשנת 2001 הקיבוץ הופרט וכל השירותים נסגרו פרט למתפרה ולחנות האהובה שהקימה. "המשכתי לתפור עד גיל 87. שמרתי בביתי את אחת ממכונות התפירה התעשייתיות ועד היום אני עובדת עליה, אפילו שהיא ישנה", היא מספרת ומציגה בפני שמלה יפיפייה שתפרה לנערה עליה רקמה בתה, בסגנון האופנה הישראלית של אותה ארץ ישראל של פעם. "תמיד אהבתי לעבוד עם הידיים ובקיבוץ יכולתי להגשים את עצמי ולהביא לידי ביטוי את היצירתיות שבי. הצלחתי לגעת בחיי אנשים כי הייתי פעילה, מתנדבת ומעורבת בחיי הקיבוץ. גם היום אני לא מוותרת - עושה כושר למוח ומשחקת ברידג' וכושר לגוף בשחייה בבריכה. אני כמו נחום תקום, נופלת וקמה, אף פעם לא מוותרת. תמיד מלאת אומץ".