נפש האומנית

מיד כשנכנסים לביתה של פרחיה ביטון מבחינים שמתגוררת בו אישה שאוהבת אומנות. ציורים מעטרים את הקירות, כריות עטופות בציפיות התפורות בתפירה מיוחדת נחות על הכורסאות, על המנורות סוככים אהילי ויטראז', ברחבי הבית בדי משי ושמיכות טלאים שהכינה לכל אחד מנכדיה. "מי אחראי לכל האמנות הזו?" אני שואלת. "אני", היא עונה בגאווה ומיד לוקחת אותי לסיור מודרך ברחבי הבית. ציור דיוקן אחד תופס את עיני במיוחד. "מי זו?" אני שואלת, אף על פי שמיד מבחינים בדמיון. "זו אמא שלי", אומרת פרחיה, ובקולה נשמעים התרגשות וגעגוע. "היא היתה אישה מאוד מיוחדת וטובת לב. היא גידלה את הילדים שלי במסירות אין קץ כשיצאתי לעבוד, ותמיד עזרה לכל מי שרק ביקש. היא מאוד חסרה לי".
פרחיה ביטון נולדה בשנת 1938 בעיר מקנס שבמרוקו, למשפחה בת ארבעה אחים ואחיות. כשהיתה בת 11 החליטו הוריה לעלות לארץ ישראל. אביה, שתמך מאוד בהשכלה ובלימודים, דאג שבעוד ההורים יעלו ויתבססו בארץ ארבעת ילדיהם ישלחו לעמק הלואר בצרפת לרכוש השכלה. "חייתי בארמון, ממש ארמון, עם גרם מדרגות ושטיחים. למדתי שפות וטיילתי בכל רחבי צרפת. אלה היו שלוש השנים היפות והטובות בחיי, למרות המרחק מההורים", היא אומרת בעיניים נוצצות.
ב־1952 עלתה ארצה דרך עליית הנוער ונשלחה ללמוד בכפר הנוער הדתי עד כיתה י'. לאחר מכן חזרה למושב מגדים להתגורר עם הוריה ולסייע להם בהקמת המשק. היא נישאה בגיל 20 ליחיאל ז״ל שנפטר לפני כארבע שנים, ולשניים נולדו ארבעה ילדים.
כשאני שואלת אם היא אוהבת לגור במגדים היא עונה ״בוודאי״, ומוסיפה שלמעשה אינה מכירה דבר אחר – היא חיה במושב מאז שהיו בו רק אוהלים וסייעה להקים את המשק בעבודה קשה מאוד. "המושב הפך להיות כמו עיר, אחוות החברים מאוד חסרה לי. אני מתגעגעת לזה כי אני אוהבת אדם״.
צנועה וביישנית אך יחד עם זאת צלולה, עצמאית ודעתנית, זוהי פרחיה ביטון. עם לב עצום, עם ערכים ראויים, ועם נפש של אומן, הקימה משפחה במושב שאת משקו עזרה להקים ולטפח, ובו היא יוצרת כיום יצירות שממשיכות למלא את ביתה ולהרחיב את לב המתבונן.