מהפכות קטנות, יום יום

״בגיל 16 הייתי כלת התנ״ך בחידון התנ״ך לנוער. היה לי זיכרון פנומנלי״, מספרת דבורה דיין, אישה רבת פעלים עם נשמה גדולה, שבמשך שנים פיתחה את מחלקת הרווחה במועצה האזורית חוף הכרמל. היא נולדה בשנת 1952 בירושלים, הבת השנייה מתוך שבעת ילדיהם של שימי (שמחה) ויוסף, שעלו ממרוקו ב־48׳.

זיקתה לעשייה החברתית החלה בגיל צעיר. כשהיתה נערה הצטרפה לתנועת ״נוער לנוער״ ובמסגרת זו התנדבה בבית חינוך לעיוורים. בעקבות ההפגנות של הפנתרים השחורים בשנות השבעים, הרצון לתרום מעצמה התחזק. ״רציתי לעזור לבני עמי״, היא מספרת. ״כששאלו אותי ׳מאיפה את׳ לא ידעתי ששואלים מאיזו עדה. כשאמרו ׳את לא נראית׳ – לא הבנתי איך צריך להיראות. כשהתחילו ההפגנות זה ניער אותי, וזה מה שדחף אותי למקצוע״. דבורה למדה עבודה סוציאלית, והתחילה לעסוק בשיקום בביטוח הלאומי. היא היתה רק בת 27 כשהגיעה למועצה האזורית חוף הכרמל בשנת 1979, והתחילה לנהל את מחלקת הרווחה ולפתח אותה כמעט מאפס: היא התחילה כעובדת יחידה, וסיימה כשמתחתיה 70 עובדים. ״הייתי המנהלת הכי צעירה באזור הצפון,״ היא מספרת, ״התפתחתי יחד עם העבודה שם, בתהליך צמיחה מקביל שלי ושל המשרד״.

במסגרת תפקידה הקימה את מעון יום לילדים הראשון באזור, שאפשר לנשים לצאת לעבוד, את מועדון הקשישים, מכללת הגמלאים ואת התחנה לטיפול משפחתי. היא פיתחה תוכניות לילדים ולנוער, חיברה את הקיבוצים כמקבלי שירותים במועצה, מהלך שיצר אינטראקציה וחיזק את החיבור בין יישובי המועצה, פעלה לקליטה ישירה של העולים מאתיופיה במחנה העולים בנווה כרמל, ועוד. ״קשה לי לעמוד במקום, אני אוהבת תנועה,״ היא אומרת, ומסבירה את המוטיבציה לעשייתה הענפה. ״אהבתי את העשייה הקהילתית, ליזום ולפתח דברים מאל״ף ועד תי״ו״.

אחרי 25 שנים פרשה מעבודתה במועצה ופתחה פרק חדש לחלוטין כשהקימה קונדיטוריה בטירת הכרמל יחד עם בתה. הקונדיטוריה אמנם נסגרה לפני 4 שנים, אבל לדבורה יש עוד תוכניות: כשהייתי ילדה חיברתי סיפורים, חשבתי שאלמד ספרות. עכשיו השלב הבא הוא להתפנות לכתיבה״.

לדבורה ארבעה ילדים ושלושה נכדים, ובמסר לדור הצעיר היא מסכמת: ״הכי חשוב זה להיות בן אדם, להתנהג באנושיות, שכל אחד יעשה את הדבר הנכון בארבע אמות ביתו וזה ישפיע על כל סביבתו. אני לא מבקשת מהפכות גדולות, כל אחד בחצר שלו״.