כלה בת שמונה

"בגיל שמונה אמא שלי, רומיה, נישאה לפי הנהוג במסורת עתיקת יומין בתימן", מספרת לי פנינה רם. "באותה עת נהוג היה לשלוח את הילדות שנישאו לגור אצל חמותן עד הגעתן לבגרות מינית. רק אז היו עוברות לגור עם בעליהן בבית נפרד. וכך אמי נישאה ועברה לגור בבית חמותה שהעבידה אותה קשה והרעיבה אותה. היא הייתה אומללה. אביה החורג שהיה איש נאור בדרכו, החליט להחזיר אותה הביתה עד שבגרה ועברה לגור עם בעלה, דבר שהיה מאד חריג באותם זמנים", היא מספרת.
אמה של פנינה לא שכחה את שעברה בעצמה, וכשמלאו לפנינה שמונה שנים לא מיהרה לקיים את המנהג. "הוריי לא חיתנו אותי בגיל 8 להינשא כמנהג המקום אלא המתינו שאגדל והתייעצו איתי באשר לבעל המיועד", היא מספרת. פנינה חלקה בנטל העבודה יחד עם הוריה. "הזמנים היו קשים ואבי יצא לעבוד בכפר מרוחק בשם סמעה. בגיל שמונה ניקיתי, בישלתי וטיפלתי בחמשת אחיי ואמי עסקה במכירת "לחוח" לשכנים הערבים תמורת ירקות, תפוחי אדמה וגרעינים".
לימים הגיעו שליחים מהסוכנות היהודית והמשפחה התארגנה לעלות לישראל. "אף כי נבחר עבורי בעל בתימן, החלטנו להמתין ולהתחתן בישראל, שם לשנינו היו אחים שכבר עלו לארץ. יום אחד עזבנו הכול. אמא שלי הכינה קמח ועוגיות לדרך, וצעדנו לכיוון חאשן שם המתינו לנו אוהלים עד שיגיע התור שלנו לטוס לארץ ישראל. הייתי כבת 15 כשהגענו לישראל בשנת 1949 ונשלחנו לבית ליד. הוריי רצו לחתן אותי מיד אבל אחי מנע מהם ואמר להם שבישראל לא מתחתנים בגיל כזה צעיר ושאני צריכה קודם כל ללמוד. הוא לקח אותי אליו והחתונה בוטלה".
מבית ליד עברו הוריה לאחיהוד ושם עבדו בחקלאות. "אני 'אומצתי' ע"י בנימין, המדריך לחקלאות של אחיהוד שלקח אותי לביתו שבנהריה להיות מטפלת בילדיו. אחרי תקופה דבורה דיין באה לאחיהוד ואיתרה כ 20-25 בחורים ובחורות להכשרה כדי שיהיו מטפלים, ואני הייתי ביניהם. ההכשרה נמשכה כחצי שנה בכפר ויתקין ולאחריה נשלחתי להיות מטפלת בבית ילדים במושב בית ארי. כשמלאו לי 18 אמרה לי דבורה שאני צריכה להתגייס לצבא. התפטרתי מעבודתי אבל הורי סרבו לאפשר לי ללכת לצבא ואני עברתי לגור איתם. באחד הימים, בחגיגת ברית המילה של האחיין שלי, הכרתי את יחיאל, שלימים הפך להיות בעלי. הוא היה מנהל בית ספר ומבוגר ממני. הוא חיזר אחריי ושלא כמקובל אצל התימנים התחלנו לצאת והתאהבנו. כעבור חודשיים נישאנו וגרנו באלישב. יום אחד הוא ראה בעיתון מודעה שמוכרים בבית חנניה משק. המקום קסם לו ותמורת 6000 לירות קנינו את המשק. כך בעלי ממנהל בית ספר הפך לחקלאי חרוץ ומצוין, ואנחנו היינו מאושרים", היא מספרת.
נולדו להם ארבעה ילדים כשאחד מהם נפטר בתאונת דרכים והוא בן 27. הם זכו לתשעה נכדים וארבעה נינים. "לפני כמה שנים נפטר בעלי בשיבה טובה, ואני נותרתי מוקפת בילדי ונכדי ובשכנים טובים. בית חנניה הפך לחלק ממי שאני".