הנס של גבי

התחנות בחייו של גבי גרזון מספרות את ההיסטוריה: מילדותו הוא זוכר את הבריטים שעמדו בשיירות בכביש וחילקו ממתקים לילדים, אחר כך את עזיבתם ומלחמת השחרור שפרצה, וחברי קיבוץ מעיין צבי שהתנדבו לעזור בקרבות. אז הגיע השחרור והיווסדות מועצת חוף הכרמל, חגיגות עצמאות וריקודי עם שאותם ליווה בנעוריו בנגינת אקורדיון וגיטרה. על התחנה המשמעותית ביותר, התקופה בשבי הסורי שנפל בו במלחמת יום כיפור, הוא מדבר בפתיחות ובכנות, ומראיית עולמו החיובית דבר אחד בולט מיד – אחת החוויות הקשות ביותר שאדם יכול לעבור הפכה עבורו למעיין של מוטיבציה.

גבי נולד בשנת 1943 במעיין צבי, להורים חלוצים שהיו ממקימי הקיבוץ. הוא גדל בחיקה של קהילה שהקריבה את הפרט למען הכלל, על ערכים של שוויון וערבות הדדית. ״גדלנו מאוד מחוברים לטבע מסביב ולחוויה של מדינה בדרך״, הוא מציין. בנעוריו למד בבית הספר החקלאי כפר גלים והיה ספורטאי מצטיין. בעקבות זעזוע מוח מפציעה בזמן משחק כדורגל גיוסו נדחה, ולאחר שנת שירות שלישית בקיבוץ יטבתה – אף על פי שכלל לא חשב להיות טייס, ולמרות שבקיבוץ ציפו לראותו חוזר במהירות לקיבוץ ולקבל על עצמו תפקידים ציבוריים מתוקף נטייתו הטבעית להנהגה ולהובלה – החליט להיענות לזימון לקורס טיס. הוא עבר את המבחנים בהצטיינות יתרה ונהיה טייס קרב בחיל האוויר.

״במלחמת יום כיפור קרה לי נס״, הוא אומר, ומתאר את האירועים הבאים בסמנטיקה חיובית להדהים. ״למזלי, אחרי שבוע של מלחמה המטוס שלי נפגע מעל סוריה. נפלתי בשבי, שהיה קשה מאוד מבחינה פיזית. עברתי חקירות רצחניות. הגעתי למצב שהיו צריכים לקטוע לי רגל. אמנם מבחינה פיזית פירקו לי את הגוף לגמרי, אבל מבחינה נפשית התחזקתי. היתה לי הרגשה טובה, שאני מתמודד עם קשיים גדולים בהצלחה. כל הזמן עברתי תחנות ונשארתי בחיים. זה משפיע עליי עד היום. חזרתי מהשבי אדם משודרג, נחמד ומכיל, שיודע להתמודד עם קשיים״. אחרי שבעה וחצי חודשים חזר הביתה בעסקת שבויים, בקיבוץ קיבלו את פניו בהתרוממות רוח אדירה. למרבה הפליאה, גבי שם לו למטרה לחזור לטוס. הוא עמל על יצירת קב שיאפשר לו להזיז את הקרסול, והצליח לעבור מבחני טיסה עם רגל מלאכותית. במבצע של״ג, מלחמת לבנון השנייה, חזר לשמי הצפון כטייס קרב בעל רגל מלאכותית המסמלת עבורו את סוד הצלחותיו.

כשחזר לחיי הקיבוץ השתלב בעשייה חינוכית, בריכוז דור צעיר וריכוז ועדת החינוך, תכנן את תוכנית האב למעיין צבי ובמקביל התפתח במקצועו כמתכנן ערים. בשנת 1998 זכה במכרז לתכנון תוכנית האב למועצה האזורית חוף הכרמל, וראה בכך הזדמנות יוצאת דופן להשפיע על פיתוח המועצה באופן שישמור על האופי הכפרי והחקלאי אך גם יתכונן לצמיחה ולהתחדשות, שיכבד את מכמני הטבע שסביב ויפתח גם קרקע פוריה לתיירות, שישמור על המורשת, עם ראש פתוח ומבט קדימה.

היום הוא חי בקיבוץ בקרבת שלושת ילדיו ומקפיד להישאר עסוק ומעורב בקהילה, כמרכז של קליטת הבנים והצמיחה הדמוגרפית. החיבור למקום זורם בדמו. סיפורו מזכיר לנו שזו לא בושה לחשוב על העתיד ולפעול מתוך שמחה, ותקוותו היא לשיתוף פעולה פורה בין הוותיקים לדור הצעיר, ״שלא נתעסק רק בזכרונות העבר, אלא נייצר דינמיקה שבה הניסיון של הוותיקים מול השאיפות של הצעירים, יקרב לבבות ויהווה קרקע לחדשנות מתבקשת״.