" הייתי בן 19 וחצי, בלי בית ובלי משפחה"

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין בדרכם מזרחה. מוטקה מרקשייד, ילד יהודי-פולני בן 13, כבר שמע רבות על הנאצים ועל מעשיהם, ולא היה לו ספק שחלק מתושבי עירו, לבוב, ישמחו לבואם של הנאצים. "שנאת היהודים הייתה חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, ואני מדבר על עיר שרוב תושביה יהודים". כשקרבו הגרמנים ללבוב הפציר מוטקה בהוריו לברוח מזרחה, והמשפחה יצאה למסע בן אלפי קילומטרים על רכבות משא והליכה. הרכבות הותקפו בירי מהקרקע וממסוקים, אבל המשפחה הגיעה בחיים עד באקו בירת אוזבקיסטן. "שם נפטרה אמא מטיפוס ואבא נפרד מאיתנו, נתן לנו את התעודות שלנו ואמר לנו להגיע למארי שבטורקמניסטן. הוא הבהיר שאולי לא יחזיק מעמד ולכן עלינו להציל את עצמנו".
מוטקה, אז בן 15, יצא לדרך עם אחיו מאיר, ובמארי פגשו את אחותם מלכה. "יום אחד זיהיתי את המעיל של אבא על אחד האנשים ברחוב, ושאלתי את עצמי בבהלה – מה הוא עושה עם המעיל של אבא שלי? ואז הבנתי שזה אבא". בנובמבר 1944 החליט מוטקה להתגייס לצבא ששחרר את ארצו מהצורר הנאצי. "הלכתי לנקודת הגיוס של הצבא האדום, ושם אמרו לי שאחי מאיר נפל ליד מוסקבה. זאת הייתה מכה קשה מאוד, אבל למרות זאת לא חזרתי בי מההחלטה להתגייס". אחרי מחנה אימונים בקור של מינוס 30 מעלות נשלח מוטקה מזרחה לפרוסיה. כעבור חודשים ספורים, ב-30 באפריל 1945, התאבד היטלר. "זאת הייתה שמחה אדירה – על מותו של היטלר ועל כך שנשארתי בחיים - אבל היה לי עצוב על המשפחה שאיבדתי. הסתכלתי בעיניים כלות על החיילים שאיתי, שיחזרו הביתה לבתיהם ולמשפחותיהם. הייתי בן 19 וחצי, בלי בית ובלי משפחה".
המלחמה נגמרה, והחיילים עלו על הרכבת שתחזיר אותם למזרח אירופה. זה לפחות מה שנאמר להם. בפועל, הרכבת לא עצרה בפולין ולא ברוסיה אלא רק בצ'יטה שעל גבול סין-מונגוליה, שם הבינו החיילים ששיטו בהם; את המלחמה בנאצים החליפה המלחמה ביפנים. אחרי מסע ארוך ומפרך במדבר גובי הצליח הצבא האדום לכתר את היפנים במנצ'וריה ולהביס אותם. מוטקה שוחרר מהצבא – הפעם באמת. בוודאי לא העלה בדעתו שאחרי שנלחם בגרמנים וביפנים, בשנת 1952 יתגייס לצה"ל ואחר כך ילחם כחייל ישראלי בשתי מלחמות - מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. בתום המלחמה ביפן היה מוטקה בן 22, עם שמונה שנות לימוד בלבד. הוא נדד מערבה לאיטליה, ושם סייע בהדרכת צעירים יהודיים לקראת עלייתם לארץ ישראל. אחת הצעירות האלה הייתה מרים. ב-1948 הם נישאו בבית הכנסת הראשי של רומא, וכעבור חודש ירדו מהאונייה בחיפה. "השמים היו כחולים והשמש להטה", הוא נזכר, "אבל אלה היו השמים שלי והשמש שלי. ידעתי שמכאן אני לא הולך".
אחרי תקופה קצרה בקיבוץ לוחמי הגטאות עברו השניים לעתלית, שם הם מתגוררים עד היום. "גרנו בבית של 40 מטר, בלי חשמל. שמחתי לעבוד קשה. הרגשתי שהעבודה מאוששת אותי". באחד מימי החורף המושלג של 1950 נשמעו דפיקות על דלת ביתם של מרים ומוטקה. "הציעו לי לשקם קווי טלפון שהתמוטטו. ככה התחילו 41 שנים רצופות בענף התקשורת, שבסופן מילאתי תפקיד בכיר בבזק". בעתלית היה תמיד פעיל בחינוך הלא פורמלי. הוא השיג מבנה מההסתדרות, אסף ילדים והדריך אותם בהתנדבות. בשנות התשעים היה פעיל בקליטת עולים מחבר המדינות ובפעילות ארגון הווטרנים. כעת, בגיל 94, הוא מביט באשתו מרים ובבנם חנוך ואומר בסיפוק ובגאווה: "הקמנו משפחה נהדרת. יש לנו בן, ארבעה נכדים ושלושה נינים ואנחנו אוהבים את הארץ, את האנשים. עבדנו קשה ולא עברנו מעולם על החוק. אנחנו שמחים בחלקנו".