"החיים בקיבוץ מצאו חן בעיניי"

ביום הולדת 80 שחגג גדי קאופמן לא מכבר הוא אמר: "כשעומד מולנו קיר שחור המטרה שלנו היא למצוא בו נקודות אור, גם אם אלה נקודות קטנות. ככה השחור הולך ומצטמצם". בהיסטוריה הפרטית שלו היו הרבה נקודות אור אישיות וגם לאומיות, והיו גם נקודות שחורות. אבל האופטימיות שבו תמיד ניצחה.

גדי קאופמן נולד בישראל שלפני קום המדינה, בנהריה בשנת 1939 להורים שהיו בין מייסדיה. "אני זוכר איך היינו רצים אל חוף הים לראות את העולים יורדים מאוניות המעפילים שהגיעו לחוף. הזיכרון שחרוט בי יותר מהכול הוא תאונת הדרכים שהייתי מעורב כילד. זה קרה בזמן מלחמת השחרור ובית החולים הקרוב היה בחיפה, אבל באותה עת נהריה הייתה מנותקת משאר הארץ ואפשר היה להגיע אליה ולצאת ממנה רק דרך הים וגם זה היה מסוכן. בסוף בדרך לא דרך הצליחו להביא אותי לבית החולים רוטשילד בחיפה. שם נשארתי מאושפז לבדי במשך תקופה ארוכה עד שהורי יכלו לבוא לבקר אותי. בשלב מסוים הצבא הצליח לכבוש חלקים מהגליל המערבי כולל את נהריה. אני זוכר את ההתרגשות שהייתה בבית החולים כשהגיעו הידיעות האלו. אני זוכר גם שמישהו מהצוות בבית החולים הניף דגל לבן מתורן בית החולים. יותר מאוחר כשההורים שלי באו לקחת אותי מבית החולים התברר לי שאין לנו לאן לחזור מכיוון שבזמן הלחימה, במאי 1948, מטוס סורי תקף את נהריה והפיל פצצה על הבניין בו שכן בית הקפה של ההורים והרס אותו. כך נשארנו עוד כשנה בחיפה. היה קושי כלכלי, שהרי הפרנסה 'הלכה' ובנוסף בגלל שנעדרתי מהלימודים כל כך הרבה נאלצתי להישאר כיתה בבית הספר, אבל לפחות הייתי בריא ויכולתי לעמוד על הרגליים" .

כשבגר גדי למד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנה השלישית ללימודים, בשנת 1964, התחתן עם יפה שהייתה בת קיבוץ מעין צבי. לימים נולדו להם שלושה ילדים ולמרבה הכאב והצער בשנת 1979 נפטרה ילדתם בהיותה בת 7 בלבד. "הנישואין לבת קיבוץ היו נקודת מפנה עבורי, אומר גדי, בגלל הדמיון הרב בין הפילוסופיה של העבודה הסוציאלית לבין תפיסת העולם של הקיבוץ". וזאת יש להבין: שעבודה סוציאלית היא גם דרך החיים שלו. "החיים בקיבוץ מצאו חן בעיניי והקיבוץ מצא עניין בי. מילאתי תפקידים רבים בקיבוץ: מדריך כיתות בתיכון, חבר בוועדות ובהמשך אף מזכיר המשק". במקביל כדי התעמק בתחום של עבודה עם נוער בסיכון ואף יצר ביחד עם אחרים את "מעסיק ידיד". מאוחר יותר פיתח את מודל 'עובד סוציאלי בקיבוץ' והיה מעורב במסגרת בית ברל בהקמת קורס בתחום הזה ובהנהלתו. עד היום הוא גר בקיבוץ ומעולם לא חשב לעזוב.