"אני הילד שהצלת"

"עבורי לספר את סיפור חיי זו שליחות", כך אומר לי דוד גרליך אותו אני פוגשת בביתו, בשדות ים. לצדו יושבים בנו ואשתו. בעודי מאזינה לסיפור ההישרדות שלו לאורך שנות מלחמת העולם השנייה, אני יכולה לעצום עיניים ולראות לנגד עיני את הנער האמיץ שהיה, ושכבר אז חשב, הרגיש ועשה ציונות.

הוא נולד באוגוסט 1928 בעיר שטרסבורג שבצרפת כבן יחיד להוריו. כבר בראשית המלחמה, משפחתו נמלטה לכפר קטן בשם שאנבורה. "הימים היו ימי מלחמה ולא היה ביטחון גם בכפר הנידח הזה. הנאצים השתלטו על אירופה והחליטו להשמיד את העם היהודי. הברירה שלנו הייתה להתחבא או לברוח". באותו זמן תנועות הנוער בצרפת ארגנו שרשרת של מבריחים שהיו מבריחים רק את הילדים לשוויצריה או לספרד ועל כן החליטו הוריו להבריח אותו לשוויץ עם קבוצת ילדים. "אם ישאלו אתכם - אתם מספרים שאתם מאזור של צרפת בו היו קרבות קשים מאוד. אתם ילדים שאיבדו את ההורים, ואין לכם ניירות כי הכול נשרף. חוץ מזה, אתם לא יודעים שום דבר ובכלל אתם בהלם. והעיקר אתם לא יהודים", כך סיפר דוד על ההוראות שקיבלו.

הדרך לשוויץ הייתה ארוכה וקשה. "הילד הכי קטן בקבוצה, שלא הכרתי את שמו, צעד על חלוקי הנחל בכפכפי עץ, שמהר מאוד התפרקו. מה נעשה אתו? אני הגדול, מלא אחריות, מרים אותו על כתפיי, וכך אנחנו צועדים בהרים. אני מנסה לשוחח אתו, לשאול אותו שאלות, והוא - אף מילה, פיו נעול. הוא נמצא בעולם שאיננו מבין, והוא שותק. כך צעדתי באפיק, הילד השותק על כפתיי, עד שהגענו לגבול".

בשוויץ בחר ללכת למשפחת איכרים לעבוד בכפר ולא להמשיך בלימודים, מתוך השקפת עולם ציונית שגיבש כבר אז: "רציתי להכין את עצמי לארץ ישראל, לקיבוץ, ולעבד את האדמה". כך הגיע לסאן-גאלן למשפחת איכרים קתולית, ומהם למד לקצור, לחלוב פרה ולטפל בחווה. "יום אחד הודיע הצלב האדום שיש להביא אותי לסאן גאלן כי מחזירים אותי לצרפת למשפחתי. קנו לי חליפה חדשה, כי היו לי רק בגדי עבודה. ביום שנסעתי בחזרה לצרפת אמרתי לאיכר ולאשתו -'אלוהים יחזיר לכם, על כל מה שעשיתם בשבילי'. מעולם לא שכחתי זאת".

כשנגמרה המלחמה חזר להוריו אשר ניצלו מטבח אכזרי שעשו הנאצים בתושבי הכפר בו התחבאו. אחרי זמן מה, חזרה המשפחה לביתם שבשטרסבורג. שם מצאו את ביתם ההרוס כתוצאה מהפצצות, וריק מכל חפציו.

בעיר הולדתו שטרסבורג דוד פגש במיכל, נערה יהודייה. הם התאהבו זה בזו והחליטו לעבוד יחד בחקלאות כהכנה לקראת העלייה לארץ ישראל. הם התחתנו והתיישבו בקיבוץ שדות ים. יחד הביאו שלושה ילדים: יואל, רן וענת וזכו לשישה נכדים, נינה אחת ונין שאמור להיוולד בקרוב. במובנים רבים דרך סיפורו של דוד אנו לומדים על ההתבגרות של הנוער בתקופת המלחמה הקשה. הרי זהו סיפור על נער שבגר והיה לאיש ובכל שנות חייו היה ציוני. הוא ניצל בזכות חסד של אחרים, והציל בעצמו חיים. על אף כל מה שעבר, הוא שמח ששרד לספר על כך בבתי ספר בפני אלפי ילדים. "תמיד כשאני מסיים לספר את סיפורי אני מקווה שמישהו יקום ויאמר: 'אני הילד הקטן שסחבת על הכתפיים והעברת את הגבול, אני הילד שהצלת'. עד היום אני מחכה לו. אני חושש שכבר לא אזכה להיפגש אתו על פני האדמה", הוא מספר.