קלע בול

ביתו של אהרן שבו הוא מעין גלריה-סטודיו, שם הוא יוצר יצירות גרפיות: ספרים, כרזות, מיזמים תלת מימדיים, בולים ומדליות. מבט על קירות ביתו מוביל אותנו במסע בזמן לעבר אירועים מכוננים בהיסטוריה של המדינה, ומלמד על ראייתו הייחודית של אהרן שמצליח לזקק מאורעות אלו לכדי אייקון גרפי.לאחרונה אהרן חווה רגע מרגש של סגירת מעגל, כאשר עיצב עבור דואר ישראל את הבול הרשמי לציון שמונים שנה לשואת יהודי הונגריה. בטקס מיוחד במעמד נשיא המדינה הצהיר אהרן: ״החלטתי לקחת על עצמי את המשימה הזאת. הפרויקט הזה היה סגירת מעגל עבורי". כמי שניצל מהשואה כתינוק, עיצוב הבול לא היה עבורו רק פרויקט מקצועי אלא מחווה אישית, דרך להנציח את הקהילה שאבדה ולספר את סיפורו שלו.
אהרן נולד בהונגריה ב-1943 בשם אהרן שוורץ, חודשים ספורים לאחר שאביו נלקח למחנות עבודה ולא שב. כשהיה בן תשעה חודשים, הוא, אמו, אחותו ואחיו הועלו לרכבת לאושוויץ עם מאות משפחות נוספות. לאחר שלושה ימים של נסיעה מדשדשת לכיוון אושוויץ, כאשר הרכבת הייתה קרובה מאוד למחנה ההשמדה, נמנע מהרכבת להמשיך בנסיעה בגלל המסילות המופצצות. הרכבת הוסטה לכיוון וינה וכך ניצלו חייו. בתום המלחמה שב אהרן עם משפחתו להונגריה, שם החל את לימודיו.
בשנת 1951, בגיל שבע, עלה לישראל עם משפחתו. תחילה התגוררו במעברה בחיפה, ולאחר מכן ברכסים ובחיפה בשכונת נווה שאנן. כבר בגיל צעיר גילה כישרון יוצא דופן לעיצוב ולאמנות. כנער זכה בתחרות עיצוב שטרות במסגרת "מעריב לנוער", ובהמשך למד עיצוב גרפי בבצלאל במסגרת העתודה האקדמית. בתום שירותו הצבאי המשיך את לימודיו בניו יורק. עם שובו לישראל החל לעסוק בעיצוב גרפי, אייר ספרים, עיצב סמלים ומדליות עבור בנק ישראל והחברה הממשלתית למדליות ולמטבעות. עבודתו חוצה דורות ותחומים, והיא מהווה עדות חיה להיסטוריה, לזיכרון ולזהות הישראלית.
לאורך השנים עסק אהרן בעיצוב גרפי במגוון תחומים. הוא אייר ספרי ילדים וספרים בנושאי תנ"ך ויודאיקה, עיצב בולים עבור השירות הבולאי, ויצר מטבעות ומדליות רשמיות של מדינת ישראל. בנוסף עסק בהוראת עיצוב גרפי במכללות שונות בהן מכללת אמונה בירושלים, ואף ייסד את מגמת האנימציה באקדמיה לעיצוב ויצ"ו בחיפה.
אהרן הוא אב לחמישה ילדים ומתגורר היום במושב בית גמליאל. "הגענו לשם כי חיפשנו הרבה שמיים כחולים וחיבור לאדמה", הוא מספר. ואין ספק שמצא אותם שם. אך יותר מכל, מצא שם גם את השקט להמשיך וליצור – להנציח את הזיכרון, לספר את סיפורה של המדינה דרך עיצוביו ולהשאיר חותם לדורות הבאים.
"היום כבר לא משתמשים בבולים", הוא אומר, "זה יותר בשביל הסמליות". ואכן, בעידן הדיגיטלי, הבולים איבדו את תפקידם המסורתי - אך לא את משמעותם. כל בול, כל מדליה, כל עיצוב נושא עמו סיפור, רגע בזמן, פיסה מהעבר שנחקקת בתודעה הקולקטיבית. יש בהם עדות להיסטוריה, אך גם נגיעה אישית – מבטו של היוצר על עמו, על מורשתו ועל דרכו.
אהרן שבו הטביע את חותמו לא רק על הבולים והמטבעות, אלא גם על הזיכרון הישראלי עצמו. דרך עבודותיו, הוא מזכיר לנו שלא הכול מובן מאליו – לא הזמן, לא הסיפורים, ולא היכולת שלנו לדבר ולזכור. פעם חיכינו בציפייה למכתב מדוור שעשה דרכו אלינו ממרחקים, והיום, התקשורת מהירה יותר מאי פעם. אך בין כל המסכים וההודעות המיידיות, הבולים שעיצב אהרן שבו מזכירים לנו שכדאי לעצור לרגע – להתבונן, לזכור ולהוקיר.