עשייה בלי גבולות

ביתו של אליעזר (האוזר) שמעוני מעוטר בתמונות של השבט שהקים יחד עם אשתו, חנה ז"ל: תמונות של שלושת ילדיהם חיים, רחל וגיורא, של הנכדים ושל הנינים, וביניהם של אליעזר מחייך מאושר. שולחן מיוחד בבית מוקדש לתמונות של חיילים: "אלו הם הנכדים והנינים שמשרתים כיום בצה"ל. אני צריך להוסיף לכאן עוד תמונה של נין שהתגייס לצה"ל השנה", הוא משתף ועיניו נוצצות. עבורו זה לא מובן מאליו שבשר מבשרו לובש מדים ונלחם למען המולדת. במובנים רבים זו התגשמות של צוואה ממשפחתו שנספתה בשואה וממנה הוא נשאר השריד היחיד.אליעזר נולד בשנת 1928 בהונגריה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח עם משפחתו לאושוויץ, שם איבד את הוריו ואת חמשת אחיו ואחיותיו. הוא שרד את צעדות המוות והגיע למחנה בוכנוולד. לימים חזר לבקר שם במסעות הסברה עם הדור הצעיר. אחד מסמלי הניצחון עבורו הוא תמונה שלו עם חמישה מנכדיו החיילים בקרון הרכבת המקורי ששימש להובלת יהודים למחנות ההשמדה. הקרון ניצב כיום בחצר בית העדות בניר גלים – אחד מעשרים ושלושה קרונות רכבת מקוריים ששימשו למשלוחי היהודים שנותרו בעולם כולו.
ב-1947, מתוך הכרה בצורך להתחיל מחדש, אליעזר עלה לישראל, וב-1949 היה בין מייסדי המושב השיתופי הדתי-לאומי ניר גלים, שהוקם סמוך לאשדוד על ידי שורדי שואה מהונגריה. הוא מספר: "רצינו להקים משהו חדש. צעירים רוצים מהפכות, אז הגענו לכאן. פעלו פה כמה גרעינים והצטרפנו אליהם". במשך השנים היה חלק מעשייה בלתי פוסקת: "בשנים הראשונות הייתה כאן עשייה בלי גבולות. רק אחר כך התפנינו לספר על מה שעבר עלינו. הילדים שלנו גדלו בלי שואה. במשפט אייכמן התחלנו לספר, גם לילדים שלנו".
בשנת 1953 נישא לבחירת ליבו חנה, שורדת שואה ממחנה ברגן-בלזן, ויחד הקימו משפחה אוהבת. אליעזר חי חיים מלאי עבודה והשקעה, ולא הרפה גם בגיל מאוחר: "עבדתי עד גיל שבעים וחמש. נסעתי לאשקלון כל בוקר בשש וחצי, כמו שעון, שם ניהלתי תחנת דלק. זה מה שהחזיק אותי, העבודה". גם לאחר שחזר הביתה, המשיך בפעילות ושמר על חיוניותו: "כל יום עשיתי הליכות סביב המשק אבל היום הגיל נותן את אותותיו", הוא משתף.
את אהבתו לניר גלים הוא מבטא בפשטות ובכנות: "אני אוהב את המקום שלי. לא הייתי מחליף אותו עם שום דבר". משפחתו הענפה, מוקפת בזכרונות ובשורשים שהעמיק במקום, ממשיכה לשאת את מורשתו. בנו גיורא כותב בימים אלה ספר על חייו של אליעזר, המנציח את סיפורו ואת תרומתו לדורות הבאים. הספר מביא את סיפורו האישי של ניצול השואה שהפך לחלוץ, ובתוכו משולבים גם זיכרונות משפחתיים ועדויות של בניו ונכדיו.
כשמסך הטלויזיה עם עדכוני חדשות דלוק קבוע בסלון ביתו, ניכר שאליעזר צלול מתמיד ובליבו בקשה אחת לדור הצעיר: "אל תרפו מהעבודה, אנחנו ממשיכים ליישב את מדינת ישראל גם היום".