מהמחתרת למושב

טוני חפר נולדה באלכסנדריה שבמצרים באפריל 1933. כבר כנערה עסקה בפעילות ציונית, שהייתה אסורה באותם ימים במצרים. בשנת 1951 היא הצטרפה לברית החלוצים הדתיים, תנועה שמטרתה לעודד עלייה בקרב הנוער. "אספנו ילדים צעירים מאתנו וסיפרנו להם על הקיבוצים ועל החיים בארץ ישראל. דרך הפעולה שלנו הייתה בלתי חוקית". טוני וחבריה החליטו לארגן מחנה קיץ, ושכנעו את הורי הילדים לשלוח אותם לשם. המחנה עבר בשלום, אבל בעקבות הלשנה השלטונות החלו לבצע מעקבים ומעצרים לחברי התנועה."כששמענו על הפשיטה השתדלנו לשרוף מהר כל חומר שהיה לנו או להטמינו מתחת לפרקט העץ שברצפה. למרות המאמצים שלנו השוטרים בכל זאת הצליחו לעצור חברים מהמחנה כולל את החבר שלי יצחק, שהיה המזכיר של התנועה". יצחק, ששמו במחתרת היה 'פרדי', יהפוך לימים לבעלה של טוני.
זמן קצר אחרי המאסר שוחררו חלק מחברי התנועה. רק יצחק, שהיה בעל אזרחות זרה, נשאר במעצר. "הם התייחסו אליו כמו פושע, אמרו שהוא אישיות בלתי רצויה", מספרת טוני. הפתרון הגיע מהקונסוליה האיטלקית, שהציעה לשלטונות לשחרר אותו בתנאי שיעזוב את מצרים. הוא הובל באזיקים לאונייה שתיקח אותו לצרפת, שם המתינו שליחים מהארץ. טוני הצליחה גם היא לצאת ממצרים, בטענה שהיא נוסעת ללמוד בצרפת. היא התאחדה עם יצחק במחנה העולים, ויחד תכננו את העלייה לארץ ישראל.
טוני ויצחק הגיעו לשער העלייה בחיפה, וכבר למחרת קיבל את פניהם נציג מהגרעין המצרי בקיבוץ בני דרום – שאז נקרא כפר דרום. הם נסעו ללמוד עברית באולפן בירושלים, ואחרי חודש הצטרפו לקיבוץ כחברים מן המניין. "בהתחלה זה היה בשבילי הלם לראות שכל החברים לבושים אותו דבר. היה לי קשה לזהות מביניהם את יצחק", צוחקת טוני. "איך שהגענו נכנסנו לסידור עבודה. קוראים לזה 'פקק', איפה שחסר כוח הולכים לעבוד. במטבח, בשטיפת כלים". יצחק עבד כחשמלאי של בני דרום וטוני ניהלה את מחסן הבגדים, תפקיד חשוב מאוד בקיבוץ. בשנים לאחר מכן עבדה במפעל לחמוצים במעבדה לבקרת איכות.
טוני זוכרת היטב את התנאים המאתגרים של החיים בקיבוץ. "התקופה הייתה קשה. הייתה מקלחת ציבורית, לא היו מכונות כביסה. חולצה שהצווארון שלה נעשה מרוט וקרוע, פרמו אותו, הפכו לצד השני והמשיכו ללבוש תקופה ארוכה. חברות הקיבוץ עמדו בתור לתפירת שמלה חדשה".
אורח החיים הקיבוצי לא התאים לכולם. חברים רבים עזבו, ובקרב הנותרים התעוררה מחלוקת האם להפוך למושב שיתופי. בהצבעה שנערכה טוני ויצחק הצביעו נגד, אך הכף הוכרעה לטובת מושב שיתופי. "בין לילה כל ילד עזב את בית הילדים עם המיטה שלו, סיר הלילה שלו והבגדים שלו. באותו ערב הייתה הסעודה האחרונה בחדר האוכל, ולמחרת כל אחד ניהל את ענייניו בביתו. רוב האנשים היו מרוצים, ותודה לאל אנחנו עד היום קיימים ומרוצים, מאוגדים".
טוני ויצחק גידלו חמישה ילדים – שניים מהם הם הילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ. במבט לאחור על הדרך הארוכה שעברה, מהמחתרת במצרים ועד לחבל יבנה, נראה שטוני הגיעה אל המנוחה והנחלה. "אני שמחה על הפעילות שעשינו, גם בחוץ לארץ וגם בארץ. הקמתי משפחה לדוגמה, תודה לאל. אני מרגישה הכי בבית בבני דרום".