ההצגה חייבת להמשיך

משה שטיינר (1934) גדל בעיר ניטרא בסלובקיה, בקהילה יהודית מגוונת וחזקה למשפחה חמה שהתפרנסה ממכולת משפחתית. משפחתו הייתה מוגנת מגירוש בזכות עבודתו של אביו במחנה עבודה, אך המצב החמיר וחופשות האב הצטמצמו. באחד הימים, משה בן העשר, יחד עם אחיו מרדכי וחבר נוסף, החליטו לנסוע לבקר את האבא במחנה העבודה. כשהם יוצאים מהביקור, מספרים להם השומרים: "אין לכם לאן לחזור, כל היהודים גורשו מהעיר".האב, שלושת הילדים: משה, מרדכי והחבר של משה, וחבר נוסף של האב נמלטים לשדות תירס. הם שורדים בקור, ברעב ובצמא. איכר בשם יאן צ'אראי נותן להם מזון ומחסה במתבן, וכשהסכנה גדלה – אף מסתיר אותם בביתו. מלבד משפחתו של יאן, איש בכפר לא יודע את סודם. כשהסובייטים משחררים את האזור ב-1945, השמחה מלווה בעצב על אובדן אמו, אחותו ובני משפחה נוספים.
בגיל חמש עשרה עלה משה ארצה עם אחיו מרדכי בקבוצה של עליית הנוער הדתי, ולאחר שהייה במוסדות שונים של עליית הנוער הגיע לגבעת וושינגטון. שם, לדבריו, החל להתאושש מעברו, התעודד והחל להרגיש שייכות.
משם עברו משה ואחיו לקבוצת יבנה, לחברת אחיעזר אשר כעבור שנתיים חברה לבני הקיבוץ וגרעין "עציון". עם כל הקושי להתאקלם משה חש שהקיבוץ מעניק לו סוג של משפחה חדשה, מקום שבו כל אחד תורם למערכת הכללית. הוא גילה את יופייה של הארץ, את התרבות הישראלית החדשה ואת החיבור העמוק לעם היהודי.
בקיבוץ, כישרונותיו בארגון ובתרבות קיבלו ביטוי - על שמו רשומות יוזמות כמו חוג שחמט, חוג טניס, טיפוח בונסאי, ודף שבועי חינני בשם "מיני שטיינר" אותו יזם כמזכיר טכני. בגיל מתקדם רכש את מקצוע מסגור התמונות, ועד היום נעזרים התושבים בסטודיו שהקים.
אבל יותר מכל עיסוקיו התרבותיים הוא אוהב להיות שחקן תיאטרון. בחוג הדרמה המקומי הוא גילם תפקידים שהפכו לאייקונים במורשת הקיבוצית, בעיקר דמותו של משה מונטפיורי אותה גילם בתיאטרון רחוב, ודמותו של טוביה החולב מ"כנר על הגג", בה הוא רואה מיקרוקוסמוס של העם היהודי.
כמספר מחונן הוא מעביר בפני קהלים מגוונים את קורותיו בשואה, ואף סגר מעגל אישי כאשר הביא לארץ את מצילו, ודאג כי משפחת צ'אראי תקבל ב"יד ושם" את מדליית חסידי אומות העולם ברמה הגבוהה ביותר.
משה נישא לנגה ולהם ארבעה ילדים. עם פטירתה של נגה נישא לטובה.
"השואה נגמרה ומסע החיים שלי נמשך", הוא אומר. "זכיתי למשפחה ברוכה ומאוחדת, לנכדים ולנינים, והמסר המרכזי בחיי הוא כוחה של איחוד המשפחה - למרות הטרגדיה של השואה".