אמא אדמה

שרה עטיה נולדה בלוב בשנת 1941 לניסים ומזל-פורטונה. שרה זוכרת מעט מילדותה בלוב, אך יש דברים שלא שוכחים. היא זוכרת את יום הגעת הנאצים לאזור מגוריה: "זה היה ביום שבת. ראיתי בעיניים שלי את הנאצים, הם היו עם רובים. אמי הייתה חולה ואושפזה בבית חולים, אבי לקח אותנו והסתתרנו עם יהודים נוספים בבית הכנסת. אני זוכרת שהיינו רעבים ואכלנו שאריות מזון ופירורי אוכל שמצאנו".בהיותה בת שבע עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בפרדס חנה. תחילה הם התגוררו בצריפים בתנאים מאתגרים, ולאחר מספר שנים עברו להתגורר במושב עוזה.
אמה הייתה עקרת בית ואביה עבד בבנייה ובחקלאות. היא מספרת תוך שהיא צוחקת צחוק מתגלגל: "עבדתי בשדות המושב בחקלאות, המורה היה מגיע לשדות ומנסה לשכנע אותי ללא הצלחה לבוא לבית הספר וללמוד. אני תמיד העדפתי לעבוד בשדות, אהבתי את עבודת האדמה יותר מכל דבר. היום איני יודעת קרוא וכתוב ואני מצטערת מאוד שלא למדתי, אפילו לא שנה אחת בחיי".
בגיל 19 הכירו לשרה בחור ממושב שלווה, ועל אף שזו לא הייתה בחירתה היא כיבדה את החלטת הוריה. הזוג התארס ונקבע תאריך לחתונה. שרה מספרת: "שלושה ימים לפני מועד החתונה החלטתי לנסוע למושב בן זכאי לבקר את קרובי משפחתי. ארוסי לא אהב את העובדה שאני נוסעת ואני לא אהבתי שהוא כבר מתערב בחיי. נסעתי. כשהגעתי למושב הכרתי בחור בשם מרדכי עטיה והתלהבתי ממנו מאוד. הוריו ביקשו את ידי, החתונה המתוכננת בוטלה ותוך כשבועיים התחתנתי עם מרדכי בחצר בית הוריו במושב בן זכאי".
שרה ומרדכי התגוררו משך שנים בחדר אחד בבית הוריו של מרדכי, ורק עם הולדת ילדם השביעי עברו להתגורר בבית משלהם במושב. לזוג נולדו עשרה ילדים, שישה בנים וארבע בנות.
מרדכי עבד במשק החקלאי עם אביו ואחיו, ושרה גידלה את הילדים לתפארת. מכיוון שהייתה מיומנת בעבודה חקלאית הצטרפה לעבודה במשק, חלבה פרות, עבדה בשדה ובמטע הזיתים. היא משתפת: "עשיתי הכול בבית ובמשק תוך כדי גידול הילדים: בישלתי, כיבסתי, שתלתי, עישבתי, עדרתי וחלבתי פרות ברפת. גידלתי עגבניות ומלפפונים בשדות, עצים במטע וילדים בבית".
מה שנותר מהמשק החקלאי כיום הוא מטע הזיתים המספק למשפחה כמות נאה של זיתים, אותה הם שולחים לבית בד לא רחוק מהמושב המייצר עבורם שמן זית לכל בני המשפחה.
כשבועיים לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" החלה שרה לבשל מידי יום שלישי ארוחת צהריים לכשלושים חיילים המשרתים בבסיס תל נוף, ארוחה אותנטית הכוללת את מיטב מטעמי העדה הטריפוליטאית. מפקדי הבסיס ערכו לכבודה לאחרונה טקס הוקרה מרגש על השקעתה והתמדתה.
המסר של שרה לדור הצעיר הוא להעריך את תנאי החיים של היום. "אנחנו כיבסנו ביד בלילה אחרי שהילדים הלכו לישון, בישלנו על פתילייה וחיממנו את הבית באמצעות תנור נפט. התנאים הפיסיים היו קשים אבל הייתה אחדות, שותפות ומשפחתיות חמה". היא מוסיפה ברכה: "אני מאחלת שתזכו לחיות בשלום ובשלווה. הדור הזה צריך לשמוח שהוא חי בתקופה כזו. תהנו, תשמחו ותשמרו על ה'ביחד' המשפחתי - הוא לא ברור מאליו כלל".