״ספרים הם חלק מהנשמה שלי״

״ספרים הם חלק מהנשמה שלי״, אומרת יעל וינטרויב, וצמתי הדרכים של חייה ממחישים זאת בכל פעם מחדש. יעל נולדה ב־1938 וגדלה בגן יבנה. אביה חיים נולד בגדרה להורים צברים, אביו היה מראשוני המורים בגדרה. אימה מלכה הייתה בוגרת הגימנסיה העברית בווילנה, גדלה בבית ציוני ועלתה לארץ לבדה ב־1924.

כשהייתה יעל בת 10 פרצה מלחמת השחרור. הנשים והילדים פונו מגן יבנה, ואביה נשאר להילחם בקרבות, בעוד היא, אחותה ואימה יצאו למסע נדודים. וכך היא מספרת: ״בשבת בצהריים הודיעו לנו שהכוח המצרי קרוב. בחצות יצאה משאית למקום שלא נקבע מראש, ועליה עלו הנשים והילדים. כל משפחה קיבלה הוראה לארוז מזוודה אחת קטנה. שנים אחר כך שאלתי את אימא מה לקחה במזוודה, הרי אנשים לא ידעו מתי יחזרו לביתם. אימא לקחה פמוטים, מפה שהביאה מליטא 25 שנים קודם, וספר תנ״ך ובו רשומים שמות כל בני המשפחה ותאריכי לידה. המפה עד היום ברשותי ובכל חג אני פורשת אותה על השולחן״.

״בעינינו, הילדים הפינוי הרגיש כמו הרפתקה. המשאית נסעה לגדרה בעלטה במשך שעות, למרות שמדובר במרחק עשר דקות נסיעה. הגענו לפנות בוקר, אנשי גדרה חיכו לנו וקיבלו את פנינו״. לאחר מכן נדדו בנות המשפחה בין מקומות שונים. המראה התמים של האירוע הפך עבורה עד מהרה למציאות בצל סכנה. ״הדרכים היו חסומות, והמלחמה היתה בעיצומה. לא ראיתי את אבא שמונה חודשים. כשנפגשנו בהפוגה הראשונה ללחימה, הוא ביכה את הספרים שהלכו יחד עם הבית שלנו שנפגע. הוא ישב וספק כפיים, ואמר ׳הספרים, הספרים׳ ״, היא מתארת. התמונה הזו נחרטה עמוק בנפשה ועיצבה את דמותה. היא מספרת אנקדוטה שולית לכאורה, אבל כזו שמדגישה את חשיבות הספר בבית הוריה: ״לחתונתי קיבלתי מהוריי 16 כרכים של האנציקלופדיה העברית״. הכרך עם ההקדשה של ההורים שמור אצלה עד היום.

״אחרי המלחמה חזרנו לגדרה. כיוון שהמשק החקלאי נהרס, בגיל 49 אבא פנה ללמוד בסמינר והוציא תעודת הוראה. כך הגשים חלום חיים, והמשיך את דרכו של אביו״. גם יעל, שסביה משני הכיוונים היו מורים, הלכה בדרכם ופנתה לחינוך.

יעל נישאה לקלמן, בן הרצליה, ובחיים כמו בחיים, הכול מתחבר ומתכנס. הקרבה לעולם הספר הייתה גם נחלתו של קלמן ז״ל, שאביו היה הבעלים של ״דפוס חבצלת״ בהרצליה. השניים נישאו והקימו משפחה, ולהם חמש בנות, תשעה נכדים, ונינה. ״הגעתי להרצליה ב־1962. היא הייתה אז כבר עיר, אבל משהו בקצב החיים נשאר נינוח, שום דבר לא בער. חיינו כמו קהילה עם השכנים בבניין. משהו מהקסם הזה נשמר בהרצליה הרבה מאוד שנים״.

שנים רבות עבדה בבתי הספר בהרצליה ובמרכז להוראה מתקנת. היא התמחתה בהוראת הקריאה ובהתגברות על קשיי למידה. את הרגעים הקסומים שבין ילד למורה היא נוצרת קרוב ללב: ״הרגע הזה שהילד קולט את הקריאה, הצורות הגרפיות מתחברות למילים בעלות משמעות, והעיניים נוצצות, ופתאום איזו שמחה פורצת מבפנים״.