לא רואה בעיניים
2024
שירה תמרי
כתיבה: שני תמרי רייכנברג
צילום: נמרוד גליקמן
שירה תמרי נולדה בשנת 1954 בעיר אראכ שבאירן. היא אחת משישה אחים ואחיות, ילדיהם של ישראל ז"ל ולעליה למשפחת רחימיאן. כשהייתה בת 18 נישאה לאהרון תמרי והשניים עברו לגור בעיר טהרן. בשנת 1981 עלו לארץ עם שרונה בתם הבכורה וגרו ברמת גן, שם נולדה גם שירלי, הבת השנייה. בשנת 1987 החליטו לעזוב את רמת גן ולקבוע את ביתם בעיר הרצליה – בשכונת הרצליה הצעירה. באותה שנה נולדה הבת השלישית, שני, ובהמשך נולד רז, בן הזקונים.
כשהגיעו להרצליה, השכנים קיבלו אותם בסבר פנים יפות ותמיד הציעו עזרה. שירה מאז ומתמיד הייתה בשלנית מעולה, והבית תמיד היה פתוח בפני כל מי שהריחות היו מושכים אותו לטעום מהמטעמים שהייתה מבשלת יום-יום. היא עבדה כגננת בעיר הסמוכה רמת השרון, ילדיה התחנכו בעיר הרצליה. בשנת 2006 נפטר בעלה אהרון ז"ל ממחלת הסרטן, והיא נותרה אלמנה.
בשנת 2012 שירה החלה לאבד את הראייה באופן די פתאומי. ההתדרדרות הייתה מהירה ותוך כמה חודשים היא התעוורה לחלוטין. עם ההתדרדרות בראייה חלה התדרדרות במצבה הנפשי – כזו שגרמה לה לאבד את הטעם בחיים, לחוש בושה גדולה וחרדות בעקבות המצב החדש שהיא צריכה להתמודד איתו. היא שאלה את עצמה: איך ממשיכים מכאן? איך מתפקדים בלי לראות? איך מתמודדים עם הבושה? התהום שנפערה בנפשה הייתה עמוקה וכואבת. לאחר תקופה קשה עבורה ועבור משפחתה הקרובה, היא התחילה לחזור לעצמה.
חלק לא מבוטל מכך היה קורס "חשיבה חיובית" של טל בן שחר אליו נשלחה ע"י האגף לשירותים חברתיים בעיריית הרצליה. היא מעידה על כך שהצליחה להתחבר לגישה ולאמץ אותה, ובחרה לא לוותר על עצמה. הבושה התחלפה בהבנה שאין ברירה והיא התחילה לעלות שוב על מסלול החיים. היא החלה להתנייד עם מקל שסייע לה להגיע ממקום למקום בכוחות עצמה, ובהמשך קיבלה את כלבת הנחייה זרא, שליוותה אותה במשך שנים.
בשנים האחרונות שירה עובדת במרכז השיקום ע"ש מרי רוזן בהרצליה ומשתתפת בחוגים במקום, תופרת בובות לנכדים ויוצרת כלי קרמיקה מרהיבים. היא הייתה מבשלת לחיילים בודדים בהרצליה, לקחה חלק בקבוצת רכיבה על אופני טנדם והייתה חברת הנהלה בעמותת "צמד". היא חברה ב"קהילה נגישה" בעיריית הרצליה ושותפה לעשייה למען אנשים עם מוגבלות ולהעלאת המודעות לאנשים עם מוגבלות.
במקביל לעבודתה, שירה מעבירה הרצאות בכל הארץ, ובדגש על הרצליה. היא מגיעה לגנים ולבתי ספר ומדברת עם הילדות והילדים על קבלת השונה, על גישה, על הכלה – וגם על כך שהכול אפשרי בחיים. לא פעם ניגשים אליה ילדי הרצליה כשהיא מטיילת בעיר או עושה קניות – מחזיקים לה יד, מספרים לה כמה ההרצאה שלה הייתה משמעותית עבורם ומרעיפים עליה המון אהבה.
שירה היא אימא לארבעה וסבתא לתשעה נכדים: רותם, הדר, תמר, נדב, ליה, אלה, לביא, רני וגל. וכמובן, בעלים לכלבת הנחייה חוף. מזהים אותה ילדים בכל פינה בעיר – את האישה שלא רואה, זו עם הכלבה, זו שמתלבשת יפה, מבשלת ארוחות שישי ל־15 איש, שמתניידת בכוחות עצמה. זו שלא ויתרה לעצמה.
זו אימא שלי. כמה שאני גאה.
שירה תמרי