צוזאַמען איז בעסער

תדמיינו משפחה שגרה בשנות ה-50 בשכונת הפועלים נווה עמל. זוג צעיר מפולין עם תינוקת קטנה שעלו לארץ אחרי השואה, חסרי אמצעים, יתומים חוץ מעצמם, מתיישבים באחד מה"בלוקונים" שנבנו בשכונת הפועלים דאז, להתחיל את דרכם בארץ. לימים ובזכות עבודה קשה; הופכים בני הזוג אוגוסטר את חצרם החדש ללול ענק ורפת עם 13 פרות, שמספק לתושבי השכונה שפע של מוצרי חלב, ביצים, זבל להפרחת הגינות ואווירה של קדמה וצמיחה. בתוך העשייה הענפה, בין הריחות, הקולות, ה"ביחד" החברתי, וצלילי היידיש, גדלה ברכה שלנו עם אחיה.
ישר כשפוגשים את ברכה, מזהים בעיניה מכת ברק של חיים שמהדהדים את המסורת עליה היא גדלה. עשייה ונתינה ללא פשרות. צמיחה תוך כדי שמירה על הערכים שהנחילו לה הוריה. כוח מתפרץ להנות, להתפתח ולהפיק כמה שיותר בעולם הזה. ברכה בוגרת בית ספר גורדון בשכונה, ולאחר השירות הצבאי למדה במדרשה לאומנויות. ביחד עם עבודתה בעירייה כסייעת בחינוך המיוחד הייתה אחראית על עיצוב סביבה לימודית, תפאורות לאירועים ואחראית על קרן קרב, חוגים לאומנויות במסגרת בית ספר.
אחרי 32 שנים כעובדת עירייה במערכת החינוך, ברכה מקבלת הזדמנות לקריירה שנייה. כשבקורס הכנה לפרישה שאלו אותה מה החלום שלה, היא מעלה רעיון להקים קבוצות שיח לדוברי יידיש בעיר. אילנה אנגל, הייתה דאז אחראית לגיל השלישי בעירייה, לוקחת את הפרויקט בשתי ידיים ויחד עם ברכה ומתנדבים נוספים, מתכננים ופותחים קבוצות לדוברי יידיש ברחבי העיר: סירקין, יבור, יד התשעה ופיתוח. הפרויקט היום הפך לאימפריה איכותית לדוברי יידיש שפת אם ומונה שמונה קבוצות ברחבי העיר. ברכה מנחה שלוש קבוצות; שתיים במועדון שישים מעל הים במרכז תאו ואחת ביבור, בהן נפגשים דוברי יידיש שמחכים בקוצר רוח ליום הזה כדי להיות ביחד, לדבר ולשמר את השפה ולהעלות יחד את זיכרונותיהם. סיפורי הורים, סבים, סבתות, מסורת, תבשילים וזיכרונות ילדות שלא פעם מעלים דמעה בעיני המשתתפים הרבים.
מה מושך את האנשים הללו אל היידיש? מעבר לחוסר השלמה עם אובדן התרבות העשירה שהיידיש הניבה, עם הישגים ספרותיים, בתיאטרון ובשירה שלא נופלים לפעמים מאלה של שפות אירופאיות אחרות?
היידיש מסמלת הרבה יותר משפה – היא סמל תרבותי, היסטורי ורגשי של עולם שלם שהיה ואיננו: היא מעלה ריחות של עיירות (שטעטלעך), שווקים, בתי כנסת קטנים, צלילים של קלייזמרים ושיחות חמות סביב שולחן השבת. באהבה ובמרץ האופייניים לה; ברכה מנחה ב- 13 השנים האחרונות את הקבוצות שכבר מזמן הפכו למקום של חיבור לשורשים המשפחתיים, ולמפגש חברתי חם לפנסיונרים. אחת החברות החדשות, ניצולת שואה בת 90, ביקשה להצטרף ובשיחה עם ברכה השתמשה בביטוי הנוגע ללב: איך בין אַליין ווי אַ שטיין (אני לבד כמו אבן). מייד צורפה למרות העומס בקבוצות. בכל שבוע במשך שעה וחצי, חברי הקבוצות השונות שומעים מערכונים של דג'יגאן ושומאכר, צוחקים עם יעקב בודו, מקריאים סיפורים של שלום עליכם, או מארחים את מרדכי יושקובסקי. תרבות היידיש פורחת ומצלצלת במסדרונות תאו ויבור בניצוחה של ברכה.
"המיזם שהקמתי נותן לי סיפוק אדיר, הנאה רבה ותחושה נפלאה לתרומה לקהילה", מספרת ברכה בסיום המפגש, כאילו שזה הדבר הכי טריוויאלי בחיים. ואני נשארת ישובה, חושבת לעצמי, כמה חשוב לשמר את שפת היידיש, שפה בסכנת הכחדה. ומעל הכל כמה חשוב להעריך את ברכה שטדלר, שקורצה מחומר שלפעמים גם נראה שהולך ונכחד.