סבתא קופיקו

גינה מטופחת, דגלי ישראל ונעימת תהילים מקבלים את פניי. אופירה יושבת על הספה הענקית בסלון. סביבה עשרות בובות צבעוניות, ועל הקירות מאות תמונות של בני המשפחה, ותמונה אחת, גדולה מהחיים, של שאול ז"ל.
כשעשרות עיניים מביטות בי בסקרנות, אופירה, שתחגוג בפברואר את יום הולדתה ה־93, מספרת בגאווה על כל נכד ונכדה ועל הנין הקטן שרק נולד. כשיובי, הנכדה, הייתה בת שלוש, היא קראה לאופירה "סבתא קופיקו" בזמן שאכלו בננות, והכינוי נשאר.
אביה היה רוקח ואמה עקרת בית, והם גידלו שמונה ילדים. "אבא שלי היה ציוני בעיראק. היינו מתפללים בחג העצמאות במקלט, שהערבים השכנים לא ירגישו". כשהוריה החליטו לעלות ארצה, ב־1950 או ב־1951, אסרו השלטונות על אופירה ועל אחותה לצאת. "כולם נסעו לפנינו, ולנו 'אסור לצאת'. עשו לנו קונצ'ים".
הן גרו כחודש אצל סבא וסבתא, ובזכות "תמריץ" קיבלו אישור לעלות ארצה. "נישקתי את האדמה כשירדתי מהמטוס", היא חוזרת ואומרת. המשפחה שוכנה במעברה בפרדס חנה, אך את אופירה ואחותה הביאו למעברה בבאר יעקב, ושם חיו באוהל. "עשיתי חיים במעברה", אופירה צוחקת. "אחותי עבדה בפרדס, ואני הייתי עומדת כמה שעות בתור להביא בשר. הייתי תולה אותו באוהל... חזרנו, אין בשר. החתולים אכלו".
"אוי ואבוי, ומה עשית?" שאלתי מודאגת.
"יום אחרי שוב הייתי בתורים", היא צוחקת, וממשיכה בחוויותיה. "הייתי הולכת לרקוד הורה, ריקודי עם... והיו בחירות, והייתי נוסעת במשאית הלוך וחזור איפה שבוחרים... עשיתי חיים". לאחר כחצי שנה מצא אותן האח, והמשפחה התאחדה במעברה ברמת השרון. וגם שם ידעה אופירה להסתדר: "החקלאות שלי הייתה לקטוף תות שדה. פעם אחת השכן של התות שדה אהב אותי, נערה, וביקשתי ממנו עגלה לקנות לאמא עגבניות שתעשה רסק, והובלתי את העגלה עם הסוסה עד הבלוקונים וחזרתי, ככה לבד".
אביה היה הרוקח הראשון של מרפאת נווה עמל, ותמונתו תלויה שם עד היום. אמה פקדה בקביעות את בית הכנסת, תרמה את כיסא אליהו, ובכל מוצאי יום הכיפורים דאגה להביא מיץ לשבירת הצום. בגיל 18 החלה אופירה לעבוד בבית החרושת לחוטים "אדרת", ושם הכירה חברה שהבן הטייס היה לוקח אותן להופעות ולבילויים. "כולם ידעו שכשהחברה הולכת, גם אופירה הולכת איתה", היא משתפת בעליזות.
על בעלה, דוד ז"ל, היא מספרת: "הוא היה ממגדיאל, לא מפה. אחד תימני שעבד איתו בבית החרושת אמר: 'יש משפחה עיראקית פה'. הם אהבו אותנו כי אבא שלי היה רוקח, והכירו אותנו מהבלוקונים. כשהביאו את דוד, הסתכלתי עליו: נעליים מבריקות. אמרתי: 'אה, זה טוב'". היא מצחקקת כמו נערה צעירה. ואז מתברר שהמשפחות היו בקשרי חברות עוד מבגדד.
נולדו להם ארבעה ילדים: שאול ז"ל, איציק, רוני ולילך ז"ל, שנפטרה כתינוקת, כתשע שנים לפני ששאול נפל. "כולם קצינים", מדגישה אופירה על בניה. "גם הנכדים קצינים". ולגאווה הזאת יש משמעות מיוחדת: שאול נפל כסרן זהבי, ולאחר מותו הועלה לדרגת רב־סרן. כיום שלושה מנכדיה הם סרן זהבי במילואים, ובהם ניצן, בתו של שאולי, ועוד סרן זהבי נמצא בדרך. שאול נפל ב־1985, במלחמת לבנון הראשונה, כשמטען צד הופעל עליו במהלך סיור מפקדים באל־באזורייה שליד צור. "כשאני צריכה לדבר איתו, אני מדברת ומקווה שהוא מבין אותי. הבטחתי לו: 'לא אתן להם לשכוח אותך אפילו שנייה!' וכולם יודעים". אופירה מביטה בתמונתו.
בית הספר גורדון, שהוקם ממש מול ביתה, היה עבורה שליחות של ממש. אופירה, שלימדה את עצמה קרוא וכתוב באוהל במעברה, רצתה שבניה ילמדו כמו שצריך, ותרמה רבות לבית הספר. בשנים הראשונות אף נמתח כבל חשמל מביתה אל בית הספר, כדי שיהיה בו חשמל. כל ילדיה למדו בגורדון, ובהמשך ליוותה את הטיולים השנתיים כהורה מלווה.
בהתנדבות מלאה הפעילה אופירה את המשמר האזרחי בתחנת נווה עמל, ולימים הייתה מפקדת התחנה. על התנדבותה במשמר האזרחי זכתה בשני אותות הצטיינות, משני נשיאי מדינה. באותה תקופה החלה להתנדב גם במשמרות הזה"ב בבית הספר, וכך היא עושה, יותר מ־47 שנה, עד היום. בכל בוקר היא אומרת לילדים "בוקר טוב" ונותנת להם "כיף", ומלווה מנהלים שבאים והולכים. "הכרתי את המנהל הראשון, מר טושמן". בגיל 90 נבחרה ליקירת העיר הרצליה, בזכות התנדבותה המתמדת והשפעתה החיובית על דורות של תלמידים בגורדון. אופירה אוהבת לקום בארבע לפנות בוקר ולהאזין ארבע שעות למזמורי תהילים. "זה נותן לי כוחות".
"רגע, מה, בלי תמונה? צלמי, שניצן תראה. אבל קודם תביאי את שאולי". אופירה מפעילה אותי, בזמן שהיא מתיישבת על הכיסא בכניסה לבית. אני סוגרת את השרשרת עם התליון שעליו דמותו של שאולי ז"ל, ומנסה לצלם סלפי. "לא טוב, עוד אחת". אופירה לא מאשרת את ה"טייק" הראשון. התמונה השנייה מניחה את דעתה. "ככה אני, מפעילה את כולם", היא מסבירה לי בעיניים שובבות. אני מחזירה את השרשרת למקומה, שולחת את התמונה לניצן ומסמסת: "אני מאוהבת בסבתא אופירה".