משערי צנעא אל שערי האוניברסיטה

כשברכה נזכרת בבית ילדותה בצנעא שבתימן, עיניה נוצצות. בזיכרונה היא מטיילת בין התרנגולות ובין מחסן החיטה, ונזכרת בחיי המשפחה ברובע היהודי, ששעריו ננעלו עם רדת החשכה.
ברכה, ילידת 1943, הייתה בת חמש כשמשפחתה כבר ארזה את חפציה לקראת העלייה לישראל. בשל פרעות ברובע, שבמהלכן חדרו פורעים מוסלמים לבתים, בזזו ורצחו, נדחתה העלייה. "הפחד היה נוראי", היא מתארת. לדבריה, הפורעים פסחו על ביתם בזכות אמה, שתפרה לנשות האליטה המוסלמית והכירה את האימאם.
אמה ואביה ידעו היטב מה משמעותם של חיים ללא הגנה, שכן שניהם התייתמו בילדותם. אביה, תלמיד חכם שידע תורה ומשנה בעל פה, גדל אצל הרב ערוסי, לאחר שאביו, סוחר נודד, נרצח בדרכים. לבסוף, בשנת 1950, יצאה המשפחה למסע המיוחל. המסע נמשך חודש שלם, שבמהלכו רכבו על חמורים בין הרים ומדבריות, מהזריחה ועד השקיעה. במחנה המעבר "חאשד" המתינו יותר מחודש למטוסי מבצע "על כנפי נשרים", באוהלים, בין סופות חול לקולות התנים.
עם הגעתם לארץ התרחש סיפור שאמה לא חדלה לספר. התינוק, ישראל, נלקח לבית התינוקות, ולאחר זמן מה נמסר לאם שהוא מת. האם הכריזמטית חיפשה אותו, יחפה, בארץ שלא הכירה, עד שלבסוף מצאה אותו על פי סימנים בבית חולים בחיפה, והשיבה אותו הביתה.
המשפחה נשלחה לשביב שבהרצליה. התנאים היו קשים: אוהלים רעועים, שירותים משותפים, בלי מקלחת ובלי חשמל. משום כך, בחורף הקר נשלחו ברכה ואחותה למוסד בהוד השרון. כשחזרו, גרו כולם בחדר קטן: ההורים, חמשת הילדים וסבתה של ברכה. כשהיא נזכרת בתקופה ההיא, ברכה קמה ומדגימה בעזרת הרהיטים בביתה: "היו מחברים לנו שני כיסאות, וככה היינו הולכים לישון". ובחיוך היא מוסיפה: "אף פעם לא התלוננתי, כי הרגשתי שיש לי הכול".
בסוף כיתה א' הוחלט להקפיץ אותה לכיתה ג'. בעקבות הדילוג התקשתה בחשבון, וכשקיבלה עזרה ממורה פרטית, מיהרה כבר למחרת להעביר את הידע שרכשה לחבריה לכיתה. "וככה התחלתי להיות מורה", היא מספרת בגאווה.
לאחר שסיימה את כיתה ח', חלמה להמשיך ללמוד ולהשיג תעודת בגרות, אך קשיים כלכליים עיכבו את הגשמת החלום. על אף הקושי, עבדה כמנהלת צוות משק בית, חסכה, ולבסוף הגיעה ליעדה והשלימה את תעודת הבגרות שאליה ייחלה.
בד בבד, המשיכה כל העת ללמוד ולהתפתח. היא נישאה, וכשנולד בנה הראשון התקבלה לעבודה בעיריית הרצליה, ויחד עם מר יהודה אסטרולוביץ' ז"ל הקימה את מחלקת הפיקוח הראשונה, שהיא כיום אגף שפ"ע המפואר. לאחר שנולדו בנותיה עבדה במרכז לנוער ותרבות בעירייה, אך מקצוע ההוראה קסם לה ולא מש מליבה. למרות הקושי הלוגיסטי, נרשמה לסמינר ערב למורות להוראת מזכירות, פקידות והנהלת חשבונות.
מכאן ואילך נבנה מפעל חייה. לאחר שלימדה בכמה בתי ספר בעיר, הקימה בתיכון "היובל" מגמה להנהלת חשבונות, שאפשרה לתלמידים לקבל תעודה מקצועית של משרד העבודה. שם גמלה בליבה ההחלטה: כל תלמיד יוכל לגשת לבחינות הבגרות במספר היחידות המתאים ליכולותיו ולשאיפותיו. אך להבטחה הזאת היה מחיר: שעות עבודה ארוכות, מאבקים מול המערכת והתעקשות יומיומית שלא לוותר על אף תלמיד. וברכה לא ויתרה.
בזכות הישגיה המרשימים התבקשה לפתוח מגמה זהה בתיכון "הראשונים", ושם עבדה, חינכה, הדריכה ולימדה, כשמטרתה המרכזית הייתה שכל תלמיד יסיים את התיכון עם תעודת בגרות. בשנותיה האחרונות בתיכון עבדה בשיתוף משרד החינוך והובילה את מיזם "הזדמנות שנייה", המאפשר לתלמידים לקבל תעודת בגרות במסלול מואץ של שלושה חודשים.
במקביל השלימה תואר ראשון במדעי הרוח והחברה ותואר שני בממשל ופוליטיקה. לימים כתבה ספר על ניהול משאבי אנוש, ואף זכתה בתואר "מורה מצטיינת" של עיריית הרצליה. כעשר שנים התנדבה ב"יד שרה", שם העבירה הדרכות וריכזה פרויקט התנדבות אישית.
לברכה ולבעלה, אברהם, שלושה ילדים: ד"ר ירון יהושע, חוקר ומרצה המנהל מעבדה באוניברסיטת בר־אילן; ד"ר אירית יהושע בוסי, מרצה לסטטיסטיקה בבר־אילן וכיום מנהלת בתנובה; ויעל יהושע ליפשיץ, חוקרת תקשורת ערבית.
כיום ברכה מתנדבת עם נשים מבוגרות, וממשיכה לחפש בכל אדם את הניצוץ. כהגדרתה: "אין ילד שאינו רוצה להצליח, יש ילד שעוד לא מצא את הדרך". ואולי זה הסיפור כולו: סיפורה של ילדה שעלתה מצנעא אל חיים חדשים, והקדישה את חייה כדי שאחרים לא יצעדו בדרכם לבד.