חנה בליטה

2021

מעגל של נתינה

1.png

כתיבה: אסתר בן זימרא

צילום: ספיר מטלו

לכל עיר יש זיכרונות. כל עיר נולדת בקטן ונלחמת באתגרים ראשוניים עד שהיא הופכת להיות מה שהיא. כל עיר נבנית מילדים שרצו ברחובותיה שעוד היו מלאים אבק. חנה בליטה הייתה אחת מהילדים האלו, והיא עדיין שומרת בליבה את הרצליה הקטנה של אז, מושבה קטנה ומשפחתית, שבה כולם הכירו את כולם, וכאשר יצאת לרחוב עדיין הרגשת בבית.
הוריה של חנה עלו לארץ מפולין לפני המלחמה. הם התארסו עוד בפולין, אבל אביה עלה לארץ עם גרעין של בית"ר ורק בחלוף שנתיים נפגש שוב עם ארוסתו, שסיימה בינתיים את התיכון ועלתה גם היא לישראל. "הם עלו לכאן, וזה הציל אותם", אומרת חנה. "שאר בני המשפחה שנותרו בפולין נהרגו". חנה עצמה נולדה בירושלים. כאשר הייתה בת עשר הוקמה המדינה והוריה החליטו לעבור להרצליה. "מאז לא עזבנו את העיר", היא מספרת. "למדתי ועבדתי בתל אביב, אבל בסוף כל יום חזרתי לכאן והרגשתי שאני באה הביתה".
חנה החלה לעבוד כפקידה בחברת דלק, משרה יפה באותם ימים, שם הכירה את בעלה, שמעון, ז"ל. "לא היו לנו ילדים", היא אומרת. "אלו היו ימים אחרים. האמצעים שקיימים היום לא היו אז, וגם מוסד האימוץ היה שונה מאוד". לאחר הכאב בידיעה שלא יביאו ילדים, באה ההשלמה. לכל אדם יש ציר סביבו סובבים חייו ולחנה הייתה נקודת מרכז שונה: זוגיות מיוחדת וחיי חברה עשירים. "היו לי חיים מלאים", היא מדגישה.
בעלה של חנה נפטר כשהיה בן חמישים, והיא פרשה מהעבודה זמן קצר אחר כך. אבל לא אישה כמוה תרשה לחייה להישאב אל וואקום. כשנחשפה לאגודה למלחמה בסרטן ידעה שיש לה את האהבה והלב לתת ולהתנדב. אלו הדברים החשובים ביותר, והם היו לה בשפע. היא הגיעה באופן קבוע לאגודה בגבעתיים כדי להסיע ברכבה אנשים שנזקקו לטיפולים רפואיים בבתי החולים, ובנוסף סיפקה מידע רפואי חיוני בקו מידע. במקביל החלה להתנדב במשרד הביטחון לצד משפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה, שותפה לכאב המדמם של מי ששכל ילד. "אלו אנשים שנתנו למדינה את מה שהם אפילו לא התכוונו לתת", היא אומרת. "אין דבר כואב יותר מלאבד ילד". יש מקומות כואבים כל כך, שבהם אין איש שיציע נחמה. חנה הייתה שם כשכואב, הכי כואב, והעניקה את ליבה. "כאבנו יחד, בכינו, כעסנו, הרגשנו הכל", היא מתארת. קל להבין כמה המשפחות האלו יקרות לה וכמה היא יקרה להן. כל יום שלישי היא מתייצבת, בעקביות ונאמנות בבית המשפחות, ולא מוותרת אף פעם כבר עשרים שנה. היא מתעקשת להיות שם עבור האנשים שכולנו חייבים להם תודה.
"יש אימהות בכל אישה", אומרת חנה. אפשר להעניק חום ואהבה לאנשים שהכאב צייר בהם שברים. אפשר להפוך את החיים למעגל של נתינה ולמלא את הלב בחמלה ורוך. זה לא קל, אבל כשהעיניים מתרגלות לראות מעבר, לא לשקוע בעצמנו, אנחנו יכולים להאיר את החיים של אלה שאיתנו, להפיח בהם תקווה. ובדרך, ללא ספק, יוארו גם החיים שלנו. "אף פעם לא עשיתי את הדברים כדי שיכתבו עליי", אומרת לי חנה בפליאה. אבל אני מקשיבה לכל מילותיה ויודעת שבשקט בשקט, בנתה כאן משהו מיוחד במינו, והיופי הוא דווקא בצניעות והפשטות שבהן הוא נעשה.

מעגל של נתינה

חנה בליטה

 
Gold logo.png