מסעו של החובש מתימן

נדמה כי בכל צומת בחייו שלמה תנעמי היה בתפקיד לסייע לזולת. ייעוד שהחל כבר בגיל 16, עת החליטה משפחתו לעלות לישראל מתימן והחלה במסע רגלי לעיר עדן. בדרך שלמה ואחותו נתקעו מאחור בעיירה בשם "שייך עותמן", ושם השתנו חייו. "ארגון הג'וינט והסוכנות היהודית הקימו בבסיס בריטי נטוש במדבר מחנה פליטים ליתומים שנקרא 'מחנה גאולה'. מאחר וידעתי עברית אותה למדתי בבית המדרש, סייעתי להם. שיכננו אותם באוהלים ממחצלות בכוונה לעלותם ארצה", הוא נזכר. "נראיתי גדול מגילי (בן 16) והקצין הבריטי הזהיר שעלולים לגייס אותי בארץ לצבא וכך נשארתי שם שש שנים. הייתי מאוד עצוב אבל בדיעבד רכשתי שם מקצוע. התחלתי לחבוש ולהזריק תרופות לעולים שהמשיכו להגיע למחנה, והפכתי לסמכות רפואית מספר אחת במחנה", משחזר בגאווה.

ב-1949 עלה לארץ והחל לעבוד במחנה עתלית במרשם האוכלוסין מאחר וידע טוב עברית, ומשם עבר לעבוד בשדה התעופה הצבאי בעין שמר. אחותו הקטנה גרה בשכונת נחלת עדה בהרצליה וכשביקר אותה החליט לעבור גם. בינתיים הכיר את אם ארבעת ילדיו, ואהובתו כבר יותר מ-65 שנה: "יהודית הייתה תלמידת בית ספר שבאה לחפש עבודה. אמרתי לה שאין לי עבודה בשבילה אבל שהיא תהיה אשתי", הוא צוחק. כשעברו לגור בהרצליה בשכונה בשם "יתדות" (כיום נקראת "גן רשל"), החל שלמה לעבוד בדואר: "בעבודה הכרתי את כל האנשים בעיר, בעיקר בשכונה. באותה עת ראש המועצה בישוב הרצליה אז, מיכאלי בן ציון, ביקש שאנהל את האגודה השיתופית בשכונה בה אנחנו גרים עד היום, שקלטה עולים רבים. היו כאן דירות שחולקו ע"י יתדות (מכאן השם הראשוני של השכונה) לדירות חדר וכך גרנו כולנו. אח"כ כולם הרחיבו את הדירות", אומר שלמה. את הקריירה הזאת כמעט והפסיק צו גיוס מצה"ל: "אמרתי להם שאני לא יכול להתגייס כי עלי לטפל באימי והגענו להסכם. בגלל הניסיון הרפואי שלי הוחלט שחודש בשנה אדריך קורסי חובשים בצה"ל, וכך עשיתי במשך 36 שנה. התחלתי בבסיס חיל האוויר בתל נוף ואח"כ בבסיסים נוספים. פעם פגשתי רופא בכיר בבית חולים שאמר לי שאת קורס החובשים בצבא אני העברתי לו".

במקביל החל שלמה לעסוק בפעילות הסתדרותית, שנמשכה 43 שנה ושיאה בתפקיד מזכיר הסתדרות העובדים בהרצליה, תפקיד שמילא כ-20 שנה ושבעקבותיו עזב את הדואר. תחילה הקים מועדון קהילתי של ההסתדרות בבית האריזה בעיר ואח"כ הפך למזכיר איגוד פועלי הבניין בעיר: "פעלתי בשיתוף ההנהגה הראשית בהסתדרות, כמו ירוחם משל וישראל קיסר. קיבלתי הרבה תודות ממפעלים ומלונות על תרומתי לענפים האלה ועל קידום העובדים בעיר". אחרי 20 שנה פרש מההסתדרות אבל לא מפעילותו למען הרצליה: "ראש העיר דאז, אלי לנדאו, פנה וביקש: 'אתה אומנם מפ"איניק ואני ממש לא, אבל אני סומך עליך ומבקש שתקים בעיר עמותה למען הקשיש'. לקחתי את זה בשתי ידיים. בהתחלה היו לי רק 40 איש ובשיא הגעתי לאלפי חברים. במשך 24 שנה ניהלתי את פעילות העמותה ע.ל.ה, כשאני דואג לרווחת הקשישים", משחזר. לפני כשנה וחצי, בגיל 92.5 , פנה תנעמי לראש עיריית הרצליה, משה פדלון, וביקש לסיים את תפקידו, בשל נחיצותו לטיפול באשתו ובנכדו בן ה-16 אותו הוא מגדל (אימו של הילד, ביתו של שלמה, נפטרה לאחרונה). "מאז ומתמיד עבדתי והייתי פעיל בקהילה. מבחינה חומרית לא הרווחתי הרבה מהפעילות הציבורית שלי אבל היא נתנה לי הרבה גאווה וסיפוק. ליבי שמח על כל מה שעשיתי", הוא מסכם בצניעות. בימים אלה הוא עוסק בקידום ספר אותו כתב המתאר את פעילות הענפה במשך כשמונים שנה מתימן ועד ישראל ושומר על רוח הנעורים הכובשת שלו.