מחוות ופרדסים לגורדי שחקים

אפשר להתחיל ולהבין את סיפורו של צבי לוין מרגע הכניסה לחצר ביתו, זה שהוא מתגורר בו כבר 61 שנים. בית שנבנה כחלק משכונה לחיילים משוחררים בצפון-מזרח הרצליה, שאמנם מוקף בבנייה של מגדלים רבי קומות, אך אופף נוסטלגיה וחמימות מבפנים.
אלו שני הקצוות של סיפור חייו של צבי לוין, הילד שנולד שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, בן לאב פרטיזן ולאם שהצליחה להתחבא ביערות, היחידים כמעט ממשפחתם ששרדו. אלא שהסיפור של צבי לוין לא מתחיל במקום בו הוריו הגיעו לאסוף את השברים, כי אם בנקודה שבה החליטו לנוע אל עבר עתיד חדש.
לוין נולד בעיירה רדשקוביץ', ליד מינסק שבבלרוס, ב־13.5.1946. למעשה, מבלי לדעת, הגעתי לראיין אותו ממש ביום הולדתו ה־76. זה היה רק אחד מהדברים המשותפים בינינו – כמוהו, גם אני נולדתי בבלרוס וגם אני בחרתי לקרוא לבתי השנייה נטע. כנראה שהפגישה הזו נועדה להיות.
אלא שבעוד אני חיה בהרצליה מספר שנים בודדות – הוא חי בעיר עוד מימיה כעיירה, ואף באותו הבית שרכשו הוריו קצת לאחר עלייתם בשנת 1959. הוא מספר על חיים נעימים וחברתיים, "פעם היו פה רק 20 משפחות והכרנו את רוב האנשים. הבתים היו פתוחים, לא היינו נועלים. ילדים היו חוזרים מבית הספר, נכנסים לשכנה, אוכלים יחד עם החברים, קוטפים פירות יחד..."
שנות ה־60 העליזות בהרצליה התאפיינו בבילויים בבתי הקולנוע שבמרכז העיירה, "בקולנוע שרון הציגו סרטי קאובואים, ובזיו אור הוצגו סרטים הודיים. רוב מפגשי הנוער קרו בפסאז' ושם הוחלט לאיזה קולנוע נצא הפעם".
לוין וחבריו הלכו ברגל למרכז המושבה (רחוב סוקולוב), כשבדרכם עברו את בית הכנסת שסביבו עגלות וסוסים, חנויות קטנות שבהן מכרו דגים ותרנגולות ("אחר כך הלכנו לשוייחט ומרטנו את הנוצות בעצמנו") ובתי מלאכה. "היינו עניים... כולם היו עניים, אבל החיים היו טובים" צבי מסכם.
כשבני הנוער לא בילו בקולנוע, הם בילו במסיבות ריקודים סלוניים בבתים "עם בנות, פטיפון וריקודים" וכמובן – בים "נסענו במשאית שהייתה אוספת אנשים מרחוב ירושלים".
אביו של לוין היה סדרן בקולנוע "היכל", עבודה שנחשבה מכובדת מאוד, אך לא הייתה קרובה מאוד לבית שבקצה העיירה. כשהמרחק הכניע, החליטו לעבור הוריו של צבי – בלה ואייזק, למרכז העיר, ואילו צבי עבד קשה כדי לקנות מהם את הבית.
כמו הבית, שעבר שינויים והתאמות לחיים המשתנים בתוכו במהלך השנים, כך גם צבי, שנאלץ לעבור מרוסית לפולנית בילדותו ואז ללמוד עברית כשהגיעו לארץ ,"הכל פה שונה לגמרי. זה היה מאוד קשה". אך למרות שלא היה פשוט להבין ולהשתלב במנטליות הישראלית, אט אט הוא עשה זאת ומצא חברים, התגייס לשריון ואף לחם בתקופת שירותו בלא מעט ממלחמות ישראל.
"אחרי מלחמת ששת הימים הגעתי לעיר וראיתי על לוח המודעות שמות של חברים שהיו איתי ביחד... שנהרגו במלחמה. זה ממש עשה לי שוק. תקופה לא קצרה... היינו כולנו ביחד והכרנו אחד את השני... זה היה מאוד עצוב".
במהלך השנים לוין ראה איך השדות והפרדסים סביב ביתו הופכים לבניינים, כבישים ומדרכות. הוא ראה שכנים מתחלפים, את שלוש ילדיו נולדים, גדלים ועוזבים את הקן ואז חוזרים עם נכדים, ואת הרצליה הופכת לעיר של ממש. כשאני שואלת אותו מה נותר בביתו מהתקופה הראשונית, הוא מצביע לעבר הקירות המקושטים בכלים היסטוריים, ומציג אותם בשפה שאני מזהה היטב מהבית, מילים מילדותו - מייסרובקה (מטחנת בשר), צ'ייניק (קומקום), אוציוג (מגהץ)... האם אתה עוד מדבר רוסית אני שואלת, "ברגע שהגיעה העלייה בשנות ה-90 השפה חזרה".
בין הישן לחדש - צבי נישא לטובה בשנת 1969 ויחד הם גידלו משפחה לתפארת – 3 ילדים, 12 נכדים, תוך ניסיון מתמיד ללמד אותם אהבת טבע ואדם. בשנים הראשונות אחרי החתונה עבד צבי באולפני הרצליה, ואחרי מלחמת יום הכיפורים עבר לעבוד בתעשייה אווירית, שם נשאר במשר 40 שנה.
כיום צבי הוא פנסיונר שנהנה מכל מה שיש לעיר להציע, מתנדב בביטוח לאומי ועוזר במיצוי זכויות, גנן בחסד ומטפח את כל עצי הפרי ושיחי הורדים שבחצר, שניטעו אי אז, אך נראים מדהים גם בצל המגדלים הגבוהים שסביב.