מורה לחיים

חנה פלג, בת 95, נולדה בפברואר 1931 כחנה פרומקר. בשנת 1952 נישאה לדוד צוקרמן, שאותו פגשה בנופש צבאי. לחנה שלושה ילדים, עופר, רענן ונגה, שישה נכדים ותשעה נינים, ורובם חיים בהרצליה.
חנה גדלה בבית ציוני ונדיב. אמה, גיטה פרומקר לבית אוריאלי, התנדבה ב"הגנה", במד"א ובוויצו. אביה, בנו של רב מאודסה, עלה לארץ כחלוץ מתוך אמונה ציונית. דודיה, בני משפחת אוריאלי, היו ממקימי "קבוצת השדה", קבוצה יזמית שחפרה את הבאר הראשונה בהרצליה. בתחילה גרה המשפחה בצריף בפינת הרחובות ויצמן והרב קוק.
"ילדותי בהרצליה, המושבה, הייתה מאושרת וקסומה", היא מספרת. "לא היו כבישים, היינו משחקים בפרדסים ובחולות". העוני לא היה אז יוצא דופן. חולקו תלושי מזון לפי מספר הילדים במשפחה, והוטלה הגבלה על ביצים ועל קמח.
מילדותה ניחנה חנה בביטחון עצמי רב, ותמיד הייתה "לראש ולא לזנב". היא השתתפה בכל פעילות ספורטיבית, למדה ריקודי עם והייתה חניכה ב"נוער העובד". כל אלה הובילו אותה להצטרף ל"הגנה" כבר בגיל צעיר: בחופש הגדול שבין כיתה ז' לכיתה ח' התגייס כל המחזור לארגון.
לאחר שסיימה את בית הספר העממי, למדה בגימנסיה הרצליה. בשנים הללו הוכרזה הקמת המדינה. "אני זוכרת את השמחה ואת הריקודים ברחובות עם הכרזת המדינה", היא מספרת. לאחר הלימודים בגימנסיה התגייסה לצה"ל וסיימה קורס קצינות, אם כי לא המשיכה לשרת כקצינה. בסיום השירות הסדיר נישאה לדוד.
אף שלא הייתה בוגרת סמינר למורים, התגייסה להוראה, שכן הרצליה נזקקה בדחיפות למורים, במיוחד כשבתחילת שנות החמישים הגיע גל עלייה גדול מצפון אפריקה. את התואר בהוראה השלימה מאוחר יותר.
כמורה לימדה בבית ספר ויצמן, בבית ספר גורדון, ובמשך 18 שנה בבית ספר ברנר. חנה הייתה מורה מסורה ואהובה, ותלמידיה זוכרים אותה לטובה עד היום. "אני מאמינה באהבה קשוחה", היא אומרת. "הכי חשוב לאהוב את הילדים, לקבל את החריג והשונה, להבין שילד יכול לשגות ולהרעיש. אבל לצד האהבה, משמעת היא כלי חשוב ביותר".
אצלה הלכו אהבה, הוראה, ערכים ומשמעת יד ביד. כשילדי הכיתה החרימו ילדה שלא הייתה חברותית, נלחמה חנה בחרם. היא הכינה שיעור על משמעות החרם ונתנה לילדי הכיתה להעביר אותו לחבריהם. כך למדו את המשמעות, והחרם נפסק. "מורה מוצלחת יוצרת חברותא בכיתה, נותנת הרגשה של משפחה ודואגת לעזור לחלש", היא אומרת. "את כל זה משיגים באמצעות משמעת, אהבה ואכפתיות".
בשבתות נהגה חנה לבקר בבתיהם של התלמידים השובבים ולהכיר את הוריהם, שגם הם התמודדו עם משבר הקליטה כעולים חדשים.
למורים של היום היא מייעצת: "הכי חשוב לאהוב את התלמיד, להקשיב לו, להבין ולתמוך בחלש, לצד משמעת והקניית ערכים".