חנות הנעליים של צדוק

עד לפני מספר שנים, אין אדם מהרצליה שלא הכיר את צדוק (צדיק) עמראן ואת חנות הנעליים שלו: נעלי דפנה־צדיק. עד כדי כך יצא שמה של החנות, שלכל מקום שהגיעו ילדיו הם מיד היו מכריזים: "אני הבת/בן של צדוק". העיר הייתה כמו עיירה קטנה, וכולם הכירו את כולם. "כשהשם צדוק הלך לפנינו, אפילו דלתות בתי־הקולנוע היו נפתחות בפנינו", נזכרים הילדים בחיוך.

צדיק בעסקי הנעליים בהרצליה משנת 1970 ועד היום. הוא נולד בשנת 1930 בעיראק, בעיר מוסול, בן הזקונים להוריו מגדה ורחמים עמראן. "כשהייתי בן 8 התייתמתי מאימי. מרגע זה כל חיי השתנו. אחותי הגדולה עזרה בגידולי, ואני, שהאבל על אימי היה כבד עליי מנשוא, הפסקתי ללכת לבית הספר היסודי, והפצרתי באבי שייקח אותי לחנות שלו בשוק".

מאביו למד את מלאכת המסחר, וכבר כילד היה מסתובב בשוק ומוכר מכל הבא ליד. כשגדל התחיל לסחור גם מחוץ לעיר הולדתו, ונסע בכל רחבי עיראק. צדיק עבר חיים לא פשוטים, ונדמה שסיפור חייו יכול בקלות להפוך לספר מרתק. כך הוא מספר: "כשמלאו לי 18 חויבתי להתגייס לצבא עיראק. מעט אחר כך התחיל מבצע ׳עזרא ונחמיה׳, להעלאת יהודי עיראק לישראל. הצלחתי להשתחרר מוקדם מהצבא, ובשנת 1950, במטוס הראשון שיצא מעיראק עליתי לבדי, ללא המשפחה, בדרכי לארץ ישראל.

התחנה הראשונה בארץ הייתה אשקלון. גרתי באוהל עם עוד אנשים, וכולנו עבדנו קשה מאוד על בניין הארץ: הכשרת הכבישים, פסי הרכבת ועוד. ארבע שנים אחר־כך משפחתי עלתה לארץ ושוכנה במעברת הרצליה, ואני עברתי להרצליה כדי להתאחד עימם".

"לאחר 15 שנה כעובד שכיר במפעל ׳אדרת׳ לאריגה, חזרתי למסחר. קניתי דוכן, אחר־כך עברתי לצריף, ולאחר כמה שנים עברתי לחנות הנוכחית שלי, ברחוב בן־גוריון. כל השנים הייתי מגיע לחנות ברכיבה על אופניים, שהיו כלי התחבורה שלי ושימשו גם כרכב הסעה לילדים. החנות הייתה הבית השני שלי. משפחות היו מגיעות בכל עונות השנה לקנות נעלי ספורט וכפכפים, סנדלים תנכיים ואת נעלי הבית המפורסמות, נעלי ׳קיפי׳ של דפנה. מלבד החנות, תמיד אהבתי בהרצליה את הים. מספר פעמים בשבוע, השכם בבוקר, הייתי רוכב לחוף השרון, נכנס לים ושוחה למרחקים״.

את תקווה, אשתו, הכיר בהרצליה. ״אחותי הבכורה הלכה לבקש את ידה עבורי. עבדנו, בנינו את ביתנו בהרצליה והקמנו משפחה לתפארת. אנחנו מודים על מה שיש, ושמחים שאנחנו עדיין יכולים לעבוד בחנות. הילדים עוזרים לנו, ואפילו הפתיעו אותי וחגגו לי לפני שנה בר־מצוה, שלא זכיתי לחגוג כנער. זה הגיע לחדשות, וההתרגשות הייתה גדולה. אני שמח לבוא לחנות, לפגוש אנשים, ולחכות ללקוח הבא, אפילו שזה כבר לא מה שהיה, והכול השתנה, אבל אין כמו עבודה".