העשייה מאחורי המנהיגות השקטה

כשפוגשים את יואל, מבינים היטב מהי מנהיגות שקטה. צניעות עוצמתית היא סימן ההיכר הבולט שלו. יכולת הקשבה, שיקול דעת, דוגמה אישית להתנהגות ראויה ונחישות – כל אלה שזורים בשקט פנימי עמוק וברצון טבעי להתרחק מאור הזרקורים. יואל נולד בתל אביב בשנת 1933. בעשורים האחרונים הוא מתגורר עם אשתו לאה בהרצליה, אב לארבעה ילדים. הוא בן למשפחה ששורשיה נטועים בכל רחבי הארץ. משפחתו הגיעה ארצה מתימן לפני כ־130 שנה. אמו נולדה בירושלים, ואביו הגיע לארץ כילד. העלייה לארץ הייתה עבור בני המשפחה ביטוי לחלום ולכמיהה עמוקה לארץ ישראל, רוח שעברה מדור לדור והייתה חלק בלתי נפרד מעולמו.
יואל, הבכור מבין תשעה ילדים, גדל בבית שהיה ספוג באהבת הארץ ובערכי "תורה ועבודה": חיבור בין לימוד, עבודה, אחריות ומעשה. יחד עם אחיו עבר את המסלול של תנועת בני עקיבא, ובהמשך שירתו כולם בנח"ל. המצב הכלכלי בבית לא היה פשוט, ויואל נאלץ להפסיק את לימודיו בתיכון כדי לצאת לעבודה ולסייע בפרנסת המשפחה. באותה תקופה בני עקיבא הייתה עבורו הרבה יותר מתנועת נוער. היא הייתה מסגרת של למידה בלתי פורמלית, של התפתחות אישית ושל השתלבות בחברה. שם התגלו כישורי המנהיגות שלו. כמדריך הוביל את חניכיו לפעילות חברתית, להעצמה ולמעורבות, ויצר סביבו חיבור בין אנשים, המבוסס על לקיחת אחריות ועל אמונה באדם.
עם סיום שירותו הצבאי נקרא יואל לשליחות חשאית באלג'יריה ע"י הסוכנות היהודית ובאמצעות הנהלת בני עקיבא. היו אלה שנים מורכבות וקשות, שבהן פעלה מחתרת ה־FLN, והמציאות הייתה בלתי צפויה ולעיתים מסוכנת. יואל נדד ברחבי אלג'יריה, ויצא בכל בוקר לדרך בלי לדעת כיצד יסתיים היום. הוא פגש בני נוער יהודים וסייע להם לבחור במסלול ברור לקראת עלייה לארץ. במקביל הדגיש בפניהם את חשיבות ההשכלה, כדי שיוכלו להשתלב באופן עצמאי במדינת ישראל, שהייתה אז מדינה צעירה, ולבנות בה את עתידם.
בשליחותו בלט השילוב שאפיין אותו: חזון לצד מעשה, אמונה באדם לצד אחריות. עם שובו ארצה דרכו נראתה ברורה: לרכוש השכלה מתאימה ולעסוק בחינוך. אך בשנת 1964 נקרא שוב לדגל, הפעם על ידי אביו ואחיו, לסייע במפעל המשפחתי "שחם אריכא", שהוקם באשדוד, עיר שהייתה אז בראשית התהוותה. המעבר מחינוך לתעשייה לא היה שינוי בערכים, אלא המשך של אותה דרך בצורה אחרת: בניין הארץ לצד החינוך, עבודה ויצירה, ייצור ותרומה לחברה.
"העבודה היא דרך חיים", אומר יואל. במשך שנים התמיד לנסוע מדי בוקר מהרצליה לאשדוד ולהמשיך בעשייה. גם בהרצליה אפשר ליהנות מתוצרת המפעל, שריהוט הרחוב והנוף שלו משתלב במרחב הציבורי של העיר: ילדים שותים מברזייה בהפסקה, תושבים יושבים על הספסלים, בני נוער משחקים בשולחנות פינג־פונג, ואפילו בעלי חיים מרווים את צימאונם בקיץ מברזייה נמוכה. לצד עשייתו התעשייתית המפוארת, חרת יואל על דגלו את הדאגה לאדם ולסביבה. הוא פעל מתוך חזון ירוק ובחיפוש מתמיד אחר פתרונות סביבתיים. מתוך תפיסת עולם הומנית, שהציבה את רווחת העובד במרכז, העמיד לרשות עובדיו כלים שהקלו על עבודתם והעצימו אותם. "יש לי עובדים, לא עבדים", הוא אומר.
כתושב הרצליה פעל יואל לאורך השנים מתוך תחושת אחריות עמוקה. הוא ראה בעיר בית של אנשים ושל קהילה, והקדיש מעצמו כדי לסייע, לתרום ולשפר את הסביבה שבה הוא חי. המסר שלו לצעירים: "השקיעו בלימודים". לדבריו, כדי להצליח יש לשנן היטב את הנלמד, ברוח דברי חכמינו: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד".