ההלך

בשנים שבהן גרתי בנוף ים, הייתי יוצא לטייל בבקרים בשמורת אפולוניה עם בני התינוק וכלבתי, ולא פעם ראיתי אותו: איש מבוגר וכלב גדול לצדו. גבו מעט כפוף, אך יש בו חיוּת וסקרנות של אדם צעיר בהרבה. כשקיבלתי את כתובתו של פרופ' חגי חרמש, עצרתי לרגע: היא הייתה מוכרת להפליא. ואז עלתה בי דמותו. ההלך. שכן שחלפתי על פניו שוב ושוב ולא הכרתי.
ככל שאנחנו מדברים, הטבע שב ועולה. הוא נולד בישראל ב־1948, וב־1975 עבר לנוף ים, בין השאר בגלל הקרבה לים ולשדות. על המאבק לשמר את אפולוניה הסמוכה כשמורת טבע הוא מדבר בלהט. מאז ומתמיד הרבה לטייל, ועד היום הוא ואשתו עפרה יוצאים לטרקים ולמסלולים ברחבי העולם. אהבת הטבע הובילה אותו תחילה ללימודי גיאולוגיה, אך הוא חש שהעיסוק בודד מדי ופנה לרפואה.
כשהיה נער מצא את אביו לאחר ניסיון התאבדות והצליח להציל את חייו. במהלך ביקוריו אצל אביו באשפוז נחשף לראשונה לפסיכיאטריה, ושנים לאחר מכן הפך לפסיכיאטר בעצמו. חלק ממטופליו, הוא מספר, מגיעים אליו כשההתאבדות נדמית להם כמוצא אפשרי. עבודתו, לא פעם, היא לפגוש אדם במקום שבו נדמה שהדרך נגמרה, ולעזור לו לראות שעוד יש לאן ללכת.
כשהוא מתאר את עבודתו, אני חושב על בנו אסף, שנטל את חייו במהלך שירותו הצבאי. בלי שאשאל, הוא נוגע בזה בעצמו. לפעמים, הוא אומר, אפשר לשאול איך אני, כפסיכיאטר, לא ראיתי את הסימנים. איך לא מנעתי. האשמה הזאת, הוא מוסיף, חוזרת שוב ושוב אצל משפחות שאיבדו את יקירן בהתאבדות: שלא ראו, שלא הבינו, שלא מנעו.
עם אביו לא דיבר על מה שקרה מעולם. על ניסיון ההתאבדות שררה בבית שתיקה מוחלטת. חגי מספר על משפחות שגם היום מסתירות את ההתאבדות של יקירן, לעיתים אומרות שנהרג בתאונה, ולעיתים אפילו אינן מספרות לילדים. בביתו שלו נהגו אחרת. את החדרים בבית מכנים על שם הילדים שגרו בהם, ועד היום קוראים לחדר העבודה של עפרה "החדר של אסף".
אחרי מות אסף קיבלו חגי ומשפחתו תמיכה נרחבת מן הצבא, ובכללה קבוצה טיפולית שהותירה בו רושם עמוק. אז הבין שמשפחות שאיבדו את יקירן בהתאבדות מחוץ למערכת הצבאית אינן זוכות למענה דומה. מתוך ההבנה הזאת הקים, יחד עם חברים וקולגות, את עמותת "בשביל החיים". מה שהחל כמענה למשפחות שכולות התרחב עם השנים לפעילות ענפה במניעת התאבדות, בשינוי השיח הציבורי ובשיפור המענה הממסדי בישראל. נדמה שאת סיפורו שלו הוא בוחר לספר בעיקר דרכה.
הבוקר היה בשיעור טנגו; אחר הצהריים ילך עם עפרה לעוד אחד. עבורו הטנגו הוא שפה שלומדים אותה לעומק ואז מדברים בה. על אסף ועל שבעת נכדיו, על האובדן ועל הטנגו, הוא מדבר באותה נשימה, כמו אדם שהלך כבר בשבילים רבים ומתאר את הנוף כפי שהוא.
ובכל בוקר הוא שב ויוצא אל אפולוניה, אל השדות הפתוחים.