האשה והחיוך

כשמסתכלים על דבורה וינשטיין מהרצליה, הדבר הראשון שמבחינים בו הוא רעמת שיערה הארוכה, והדבר השני הוא החיוך הגדול המתפרץ ממנה. קשה עד בלתי אפשרי לנחש את הסיפור הכואב והקשה שהיא נושאת על כתפיה:״עכשיו הכל נראה כמו חלום רע, היא אומרת "עד שגם אני לא מאמינה שזאת הייתה פעם - מציאות חיי״.

שריפת העיר:
דבורה נולדה ב־1936 כאחות האמצעית במשפחת רוזנברג, בעיר חוטין בסרביה (כיום בשליטת אוקראינה). חייה היו שלווים למדי עד שהגיעה לגיל 5, אז חרב עליה עולמה: ברקע התחוללה מלחמת העולם השנייה ואביה גוייס לצבא הרוסי. לילה אחד העיר בה התגוררה הוצתה לגמרי על ידי ז'נדרמים אכזריים (שהיו משתפי פעולה עם הנאצים).
דבורה זוכרת את הלילה ההוא עד היום: "אמא שלי התפרצה לתוך האש הבוערת כדי להציל את מטה לחמנו- מכונת התפירה שלה. מאותו רגע ואילך המכונה הזו הלכה איתנו לכל מקום, והייתה כמו עור שני לאמא", מספרת דבורה ומוסיפה: "אני עזרתי לאמא על ידי כך שהייתי מסובבת לה את גלגל מכונת התפירה, יחד היינו צוות מיומן״.

צעדה שאין לה סוף:
לאחר ההצתה הפכו תושבי העיר חוטין למחוסרי בית. הז'נדרמים הגיעו רכובים על סוסים ונתנו לכולם הוראה שעליהם לצעוד. המשפחות מוכות היגון אספו את מעט המטלטלים שנותרו בידיהן ויצאו לדרך. הז'נדרמים לא אמרו לאן או כמה זמן זה יימשך. לכל אורך הדרך סבלו הצועדים מהצלפות, השפלות ואיומים. מי שלא שרד, מי שהתעכב, מי שלא מצא חן- נורה ונהרג. זו הייתה מנת חלקה של סבתא של דבורה מצד האב, שאיבדה את שפיותה במהלך הצעידה האינסופית. כך הלכו במשך חודשים. לכל אורך הדרך הצטרפו עוד ועוד צועדים מהכפרים שבהם עברה השיירה, ובמקביל עוד ועוד מהצועדים נופלים מותשים למותם או נורים בידי הז'נדרמים.

לאן לוקחים את הילדים?
אחרי חודשים רבים של צעידה חסרת מטרה, הציעו הז'נדרמים הצעה מפתיעה ו"אנושית" כדי להקל על שיירת הצועדים, להעלות את הילדים על עגלות רתומות לסוסים שייסעו בראש השיירה. דבורה ואחותה ריבה עולות על עגלה כזו ביחד עם ילדים נוספים. הנסיעה נמשכת זמן מה כשלפתע דבורה מבחינה שכל עגלות הילדים נכנסות דרך שער גדול שנפתח כלפי מקום בלתי ידוע. תחושות הבטן שלה מבשרות לה שעליה לרדת מן העגלה מיד. בצעד אמיץ היא ואחותה ריבה קופצות מתוך העגלה לתעלה בצד הדרך. השתיים מסתתרות בנשימה עצורה עד שהן מבחינות שוב בשיירת הצועדים ומצליחות להתאחד עם בני משפחתם. כך ניצלו השתיים ממוות וודאי שכן מאוחר יותר נפוצה השמועה כי הילדים שעלו על אותן עגלות נורו, ולא זכו לראות עוד את אור היום.

התעללות בערב חג המולד
הצעדה נמשכת עוד ועוד והצועדים חוצים את נהר הדנייסטר הקפוא. לאחר מכן הם מוצאים עצמם בתחנת רכבת נטושה כשהם מורעבים, צמאים וסובלים מקור מחפיר. היה זה חודש דצמבר. הראשון שמת מרעב היה ביומין, אחיה הקטן של דבורה, פעוט חסר ישע בן שנתיים בלבד. אחריו נפטרו בזה אחר זו סבה וסבתה האהובים. המשפחה הולכת ומצטמצמת והרעב והסבל הולכים וגוברים.
באחד מערבי חג המולד החליטו הז'נרדמים להשתעשע.הם הוציאו את היהודים מתחנת הרכבת והכריחו אותם לעמוד על הרציף בכפור של מינוס 23 מעלות. ריבה, אחותה של דבורה נצמדה לרגליה של האם בכל הכוח ולא נעה. בבוקר רגליה היו משותקות. מאותו רגע נאלצה האם לסחוב אותה על ידיה ביחד עם מכונת התפירה על גבה.

החיים בגטו
הצעדה נמשכת והשיירה מובלת לגטו. אם המשפחה חנה מחליטה שעליה להשיג אוכל לבנותיה בכל מחיר. היא מחליטה לסכן את חייה ולהתגנב מהגטו החוצה לכפרים הסמוכים שם תוכל להציע את עצמה כתופרת בתמורה למזון.
דבורה נשארה בגטו והופקדה לטפל בריבה המשותקת שישנה צמודה אליה. כך עברו מספר חודשים עד שלילה אחד חשה דבורה את ריבה מציקה לה ללא הרף ולא הצליחה להבין מדוע. בבוקר גילתה שאחותה כבר אינה בין החיים. את המתים היה נהוג להעמיס על עגלות מתים אבל דבורה רצתה לשמור את אחותה קרובה אליה עד שהאם תשוב. כך נשארה ריבה עטופה בבגדים ושמיכות, שכובה לצד דבורה ששמרה עליה כבבת עינה במשך 3 ימים עד שהאם תשוב.
כ־70 שנה לאחר מכן, דבורה חזרה עם ילדיה ונכדיה למקום בו פוזרו עצמותיהם של בני משפחתה. את שמותיהם של בני המשפחה שנספו היא דאגה לחקוק על המצבות של הוריה בבית הקברות בהרצליה.

המלחמה מסתיימת:
בשנת 1945 מסתיימת המלחמה ואביה של דבורה חוזר מן הצבא. שנה לאחר מכן המשפחה חוצה את הגבול בין רוסיה לרומניה, ואז דבורה (עוד לא בת 10) נפרדת מהוריה. הפעם הבאה בה ייפגשו תתרחש רק כאשר תהיה בת 15.
בשנת 1948 דבורה עולה ארצה עם עליית הנוער באוניית 'נגבה'. היא גדלה בטירת הכרמל, ועובדת בוועד המקומי (כבר מגיל 15). היא בונה בשתיה ידיה את מחלקת החינוך, התרבות, הנוער והספורט במשך 19 שנים. בשנות ה-70 היא מקימה את המתנ"ס הראשון ברמת החייל ולאחר מכן הופכת למנהלת מרכז המוזיקה ביפו במשך 26 שנה.

גמלאית פעילה חברתית:
למרות פרישתה לגמלאות דבורה מתחזקת אורח חיים פעיל ושאפתני: היא מתנדבת בארגונים למען משפחות במצוקה ושורדי שואה, מרצה בארגונים, חברות תעשייה והייטק, בתי ספר וקהילות, ומספרת את סיפורה האישי. פעילותה הענפה מקבלת ביטוי גם ברשתות החברתיות (פייסבוק, אינסטגרם ואפילו תיקתוק).

משימת חייה- להחזיר את החיוך:
כשדבורה הייתה ילדה, גזלו ממנה את החיוך ולכן כיום היא מקדישה את חייה להעלות חיוך על פניהם של ילדים בכל רחבי הארץ. הכל התחיל ממכתב שהגיע לידיה במקרה, ובו מובעת משאלה פשוטה ותמימה- של ילד- שיהיו לו אופניים משלו. מדובר בילד שחי במשפחתון לאחר שהוצא מביתו בצו בית משפט. מאותו רגע החליטה דבורה לגייס תרומות לאופניים לילדים הזקוקים לכך. היא הצליחה להשיג 110 זוגות אופניים שנתרמו לילדים בכל רחבי הארץ- עפולה, אשדוד, כרמיאל, הכפר הירוק, מגדל העמק, חורפיש ועוד.
כעת לאחר שסימנה יעד אחד היא חותרת במרץ ליעד הבא: לדאוג ליוצאי צבא נזקקים, למלגת לימודים לקורס במחשבים. כל קורס כזה עולה 10,000 שקלים והיא העמידה לה ליעד להשיג 5 קורסים כאלה בסך הכל.
היא בטוחה כי תצליח להגיע גם ליעד הזה הודות לאופי החם, הנותן והחומל של תומכיה ועוקביה הרבים אשר נרתמים לכל מטרה ויעד אליהם היא חותרת.
בזכות פועלה העשיר זכתה דבורה בתואר יקירת העיר הרצליה, אך היא אינה זקוקה לתארים שכן עבורה- עצם הקמת המשפחה בארץ ישראל, במדינת היהודים, זה הניצחון האמיתי על היטלר, זוהי הגשמת החלום.