האיש והים

ינקי נולד ב־18.1.1947 במחנה עקורים בגרמניה לרוזה ובניק, ניצולי שואה. ב־1949 עלתה המשפחה ארצה באונייה "עצמאות" והגיעה למעברת בית ליד. ב־1951 עברה להרצליה, תחילה לשכונת אוהלים בשביב, ואחר כך לבית סוכנות צנוע בגן רש"ל: חדר אחד, מטבח ושירותים, ללא ריצוף או חשמל. שם גידלו רוזה ובניק את ארבעת ילדיהם. אבא הכיר את אמא שלי, שרה לבית מילר, והשניים נישאו ב־1968. אמא נולדה ב־1947 במחנה פליטים באיטליה, להוריה ניצולי השואה, שעלו כמעפילים בלתי חוקיים, נתפסו בידי הבריטים ונכלאו במחנה מעצר בקפריסין. כשהייתה בת חצי שנה שוחררו והגיעו לישראל ביום ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה, כ"ט בנובמבר.
לא היה פשוט לשכנע את אבא להתראיין. למרות אישיותו החזקה והיותו מוקף בחברים רבים, הוא אינו נהנה מאור הזרקורים. אבל סיפור חייו שזור בסיפורה של הרצליה: מהאוהלים בשביב ובית הסוכנות בגן רש"ל, דרך חוף הנכים ומועדון מכבי הרצליה, ועד המרינה, שאת הקמתה ליווה מהנחת אבן הפינה. הוא ראה את הרצליה מתפתחת וגדלה לעיר בינלאומית, וקולו ראוי שיישמע.
את סיפור המשפחה מספרים האלבומים שבארון בבית הורַי. רבות מהתמונות צולמו בחוף הים של הרצליה, ליד ג'יפ הוויליס המיתולוגי שאבא השמיש במיוחד כדי לרדת מהדיונות בתל מיכל לחוף שכונה אז "חוף הנכים". אני ולילך אחותי זוכרות התגודדויות של עשרות חברים סביב המנגל על החוף.
ינקי הוא דמות מוכרת בין ותיקי העיר: בשנות ה־20 לחייו שימש נהג משאית ב"המרץ" הרצליה, הקים יחד עם זכי אפרים ז"ל את אב־חלק, ובשלהי שנות ה־70 ניהל עם חברו שלום קנר את מועדון הספורט של מכבי הרצליה. בימי העצמאות לא יכולנו ללכת ברחוב סוקולוב בלי שיפגוש מכרים ויקבל טפיחה על השכם.
בים הוא התאהב בגיל צעיר: צלילה, דיג ותיקון סירות. הוא עקב מקרוב אחרי בניית מרינה הרצליה ממועד הנחת אבן הפינה, וכשהתמלאה בסירות והעבודה גדלה, מה שהתחיל כתחביב הפך למקצוע לחיים. כשנפתחה המרינה ב־1995, הוא היה מהראשונים שפתחו בה עסק למכונאות ימית, לאחר שטס ללמוד את המקצוע בבלגיה. תעודות ההוקרה התלויות בגאווה על קירות העסק שלו מספרות על שעות עבודה רבות שהקדיש ללא תשלום לתיקוני סירות של עמותות הפועלות למען נכי צה"ל וילדים עם צרכים מיוחדים.
אבא מסתכל על מסע החיים שלו בסיפוק ובגאווה: הוריו איבדו רבים מבני משפחתם בשואה ועלו ארצה מתוך ציונות. בחייו הוא מגשים את החלום שלהם: ילד שנולד במחנה עקורים בגרמניה בנה בישראל בית, משפחה ומקצוע מתוך אהבה. אני ולילך נישאנו, ולאבא יש ארבע נכדות ונכד שחולק איתו את אהבתו למכבי הרצליה. בימים אלו אפשר לראות את ינקי, את שלום קנר ואת הנכד רותם צופים בקבוצה משחקת באצטדיון העירוני המחודש שנפתח לאחרונה. בשנת 2026 זכה אבא גם לנינה ראשונה, והמשפחה שהוריו חלמו עליה ממשיכה לגדול. "בחיים יש לי שתי אהבות גדולות: המשפחה שלי והים". כך מסכם אבא שלי, ינקי, את סיפור חייו.
אבא מצטער שאין היום דור המשך במקצועות המכונאות הימית, אבל נהנה לראות את הצעירים עוסקים בספורט בחופי הרצליה. מבחינתו, "הים הוא איכות חיים". כשאני שואלת אותו מה מיוחד בעיר הזו, הוא עונה בפשטות: "אני לא הייתי מחליף את הרצליה. לא יודע להגדיר למה, אבל אני אוהב את העיר הזו ומתגעגע להרצליה של פעם. אז כולם הכירו את כולם".