האוסף של דני

דני גדלין נולד בהרצליה וחי בה עד היום. הוריו היו קשי יום והמשפחה התגוררה בצריף עם משק עזר ברחוב ההסתדרות. "בהתחלה היו לנו 2 פרות, אחר כך היו לנו גם עיזים, תרנגולות וירקות״. המשפחה נשארה בצריף עד שהיה כבן 13, רק בשנות ה־50 ההורים בנו את בית הקבע.
אביו משה עבד בקבוצת "השדה" – שחפרה את הבארות בהרצליה – ואימו, אסתר, עבדה במשק בית כמטפלת. בהמשך עבר אביו לעבוד בתעשייה הצבאית בנוף־ים. "יום אחד הוא ניסר צינור שלקח מערמת גרוטאות ולא ידע שהצינור הכיל חומר נפץ והיה פיצוץ. אבי נהרג במקום. זה היה ביום השחרור שלי מצה"ל, בנובמבר 1957״. וכמו אסון רודף אסון, ב־1961 נהרג אחיו עזרא מירי בשוגג של אש כוחותינו בקיבוץ בארי. עזרא ז"ל היה בן 26 בלבד והשאיר אחריו ילד בן 3 ואישה בהריון, שדני הקפיד להיות עמה בקשר עד מותה.
כבר מגיל 14, במקביל ללימודיו, עבד כמסגר. ניסיון זה סייע לו אחרי הצבא, כשביקש להתקבל לעבודה במוסך של אגד, ובאותה תקופה גם החל בתחביבו המיוחד – איסוף כלי עבודה מיוחדים ונדירים. הוא משתף בעיניים נוצצות על אחד מגילויו בין הפרדסים והוואדי: "ב־1958 עשיתי סיבוב עם אוטובוס אחרי תיקון. פתאום ראיתי גלגל גדול מונח וטרקטור שהיה קבור משיטפונות וסחף. כבעל מלאכה, פרקתי את הגלגל ושמרתי אותו אצלי עד שתרמתי אותו למוזיאון ב־2005. לא ידעתי שזה הגלגל מהטרקטור הראשון של הרצליה, רק כשראיתי תמונה שלו בספר היובל שאלתי את הבעלים איפה הוא נמצא והוא אמר שזרק אותו בוואדי, וככה נסגר המעגל".
בגיל 51 יצא לפנסיה, ומזה 18 שנה עיקר עיסוקו והבית השני שלו הוא מוזיאון בית ראשונים בהרצליה שבו הוא מדריך בהתנדבות את ילדי בתי הספר וקבוצות בוגרים. ב־2005 תרם חלק מהאוסף למוזיאון והחל להדריך בו. ״זה היה חלום חיי" הוא משתף. כיום בפרויקט "ארץ חפץ" במוזיאון, דני מספר לילדים מהיכן כל חפץ ומה השימושים שלו. הוא מראה להם תיק של נהג אגד, פורט מטבעות ושופר שבנה במו ידיו לפני כחמישים שנה. עוד הוא מספר: ״כשהייתי בכתה ו' והוקמה המדינה מנהל בית הספר החליט שכל בוקר יניפו את דגל המדינה ואני נבחרתי לחצרץ, וכך היה מכיתה ו' ועד כיתה ח'. היום כשאני מדריך בבית ראשונים אני משחזר את הטקס ומחצרץ את התרועה להנפת הדגל".
את שרה אשתו, שעלתה לארץ בגיל 7, הוא הכיר בבית הספר היסודי, ולשניים יש בת ושני בנים וחמישה נכדים. דני מבקש להעביר מסר לדור הצעיר על חשיבות המשפחה כערך עליון: ״שילדים ידעו שלהורים נותנים כבוד. להיות קרובים, לא לריב, להיות אחד עם השני. משפחתיות זה הכי שווה. הילדים שלי ראו איך דאגנו לאמא שלי כל השנים, היא אף פעם לא הייתה לבד, תמיד יחד איתנו. וגם היום, אין מצב שהילדים מתקשרים אלי ולא שואלים מה שלום שרה״.
את חלק מהאוסף הנדיר תרם לבית הספר החקלאי ״עיינות״ לשם הקמת מוזיאון לבקשת המועצה לשימור אתרים. בנוסף להדרכות במוזיאון הוא פעיל גם בוועד הגמלאים, ובשנת 2010 קיבל את אות יקיר העיר הרצליה.