אדמה ומורשת אבות

יהודה אוריאלי, יליד 1943, בן לאחת ממשפחות מייסדי העיר הרצליה.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב המשורר שאול טשרניחובסקי וכך יהודה, גדל מול נופיה החקלאיים ואנשיה המיוחדים של העיר, שהטביעו בו את חותמם. בבגרותו הפך לקבלן בניין ויזם, וב־25 השנים האחרונות פועל כיו"ר עמותת 'בית אבות משך ראשונים רב קוק הרצליה' בהתנדבות מלאה. הוא נשוי לדליה, אב ל־5, סב ל־14 נכדים ו־3 נינים.
סיפורו של יהודה מתחיל באדמה זו, בה נקשרו חיי הוריו בעבותות אהבה. אביו, שמחה, עלה מרוסיה עם אחיו בשנות העשרים. יתומים וחסרי כל, הם החלו לעבוד בקדיחת בארות מים. אימו, רבקה, עלתה מגבול רוסיה־פולין בגיל 12 בלבד, יתומה אף היא, והצטרפה למלאכת סלילת כבישים. יחד הם סללו את דרכם להקמת בית בישראל ובו 4 ילדים, ביניהם בן הזקונים – יהודה.
בני משפחת אוריאלי שיתפו פעולה, עמלו על פיתוח מפעל המים הציוני וקדחו את רוב הבארות במדינת ישראל. תרומתו של אב המשפחה למען החברה לא תמה בכך. שמחה נמנה עם מייסדי בית האבות לקשישים מעוטי יכולת בשנות השלושים, והיה יו"ר העמותה במשך שלושים שנה ועד יום מותו. באופן סימבולי, בחצר בית האבות ניצבת הבאר הראשונה שקדח בהרצליה, שאף שימשה בעבר כסליק של ההגנה. "התלוויתי לאבא שלי, כשעוד הייתי קטן. הכרתי כאן כל אבן ופינה. וכשהוא הלך לעולמו, רציתי לשמר את העשייה שהייתה כה משמעותית עבור הוריי – לדאוג לרווחת המבוגרים ולאפשר להם לחיות בכבוד", מספר יהודה ומתרפק על הערכים של פעם, הערבות ההדדית והאכפתיות כלפי הזולת.
בבית אבות מיוחד זה, המתנהל באווירה משפחתית, גרים כ־50 קשישים פעילים, חלקם חצו את גיל 100. הם נהנים ממגוון פעילויות תרבות, הרצאות, ספרייה, בידור וטיולים, לצד אנשי צוות טיפולי ורפואי.
יצאתי נרגשת מהמפגש עם יהודה, מרוחב הלב והנתינה עבור אלה שלא שפר עליהם גורלם בערוב ימיהם. כשנדמה כי העולם שועט קדימה, יהודה לא אטם אוזנו מזעקת דל ונאבק כדי לא להשאיר איש מאחור. נזכרתי גם בסבתי האהובה, שרה טסלר ז"ל, שתרמה לקק"ל במשך שנים רבות, עוד לפני עלייתנו ארצה מאוקראינה. המאמץ המשותף להקים ולכונן מדינה וחברה לתפארת, הוא הלב הפועם בזכותו אנו חיים.
בחרתי לצלם את יהודה על רקע המבנה המרכזי של בית האבות, שעבר חידוש תוך שימור סגנון הבנייה המקורי. בהתאם לכך, התמונה חצויה ע"י אור וצל כמשלבת בתוכה עבר ועתיד. המבט לעתיד המואר וברקע המבנה העתיק כסמל למורשת אבות. מורשת שיהודה נושא עימו תמיד ומבטא בדרכו הענווה והמסורה, מדי יום ביומו.