אגדה פרסית

"חיינו שם כמו מלכים", ככה מתחילה שהין שיריאן את סיפור העלייה שלה ושל בעלה יצחק מאיראן. בינתיים, יצחק יושב בשקט בחדר הסמוך ושותה תה פרסי, אוזניו כרויות לשמוע כל מילה.
שהין, ילידת טהרן 1948, התייתמה בגיל 14 וגדלה במחסור. היא אהבה לסרוג, אבל לאימה לא היה די כסף כדי לקנות לה מסרגות. "אז תראי", היא מראה לי, שולפת סיכת ראש מפקעת שיערה העטופה בכיסוי ראש ומדגימה לי בזריזות איך הסיכה הופכת למסרגה דקה.
יצחק, יליד קשאן 1940, כבר בגיל חמש נשלח לעבוד אצל פרסי עשיר בעבודות בית, בתמורה לאוכל בלבד. אחר כך מכר סיגריות וממתקים ברחובות, חסך פרוטה לפרוטה עד שבנה עסק בתחום התמרוקים.
שהין ויצחק התחתנו בשידוך. כשהייתה שהין בת 18 נולד בנם הבכור. בזמן המהפכה, היו להם כבר שלושה ילדים ובית מידות בן שלוש קומות – קומה אחת לאימא של יצחק, שנייה לאח של יצחק ושלישית למשפחתם הגרעינית. שהין טיפחה את הבית החדש והוא היה יפיפה. הם חיו ברווחה ובשלווה.
הם היו בעלים של שתי חנויות תמרוקים הטובות ביותר בטהרן: רוח (פנים) וואזמה (מסקרה). העסקים שגשגו עד אשר רוחות המהפכה החלו לנשב. החנויות נסגרו, לא הייתה עבודה. את חדרי הבית היפה הם מילאו במזון, שאפשר היה להשיג רק ביציאה האחת בשבוע שהותרה לקניות. הילדים סבלו מבריונות, וקריאות נאצה נגד יהודים התחזקו ברחובות.
בעצת חברים קנו שטח בהרצליה, התחילו לבנות בית , ליתר ביטחון, ושלחו ארגזי תכולה לישראל באונייה. בוקר אחד, בשנת 1978, התעוררו וגילו כתובת שנכתבה בפחם שחור על דלתם: "בקרוב אתם מתים". לבם נמלא פחד, והם עזבו את הבית מבלי להיפרד מאיש. אפילו את המקרר לא רוקנו ולא ניתקו מחשמל. הם לא האמינו שהשאה ייפול.
בארץ נדדו בין דירות שכורות לבני משפחה עד שהבינו שלאיראן כבר לא יוכלו לחזור. יצחק שם נפשו בכפו וחזר לטהרן כדי למכור את העסק ואת הבית ולהביא את הרכוש לארץ. הכול נמכר בהפסד. תכולת הארגזים שנשלחו לארץ נשברה כולה. בביתם היפה בהרצליה, רק שטיח פרסי בסלון מסמל את כל מה שאבד. ביום חורף קר בשנת 1979, כשהוא קודח מחום, הצליח יצחק לעלות על אחת משתי הטיסות האחרונות שיצאו מטהרן לישראל, על גופו רק מעט הזהב שהצליח להשיג בתמורה לכל רכושם. זה היה בחודש באהמן בלוח השנה הפרסי , מגלה להפתעתה שהין. בדיוק כמו היום.
לאט לאט התמקמו. בארץ נולד בנם הרביעי. יצחק קנה חנות לכלי בית בתל אביב, "אבל אפילו קומקום להרתיח מים לתה לא היה לנו כשהגענו", הוא אומר ומחייך. הם התרגלו להרצליה, לא התאהבו, אבל התרגלו. הילדים הצליחו כולם. שהין שמחה שהילדים שלה יכולים להגשים את עצמם בארץ. הם שמחים לארח את המשפחה בשבתות. ״כשהגענו אמרו עלינו פרסים קמצנים, בגלל תרבות המיקוח״, מספרת שהין. אבל היום כל השכנים מכירים את נדיבותם, ונהנים ממאכליה הטובים של שהין, שאותם היא מחלקת תמיד.
יצחק ושהין היו שני ילדים שגדלו בלי כלום, והבטיחו הבטחת חיים זה לזו – שילדיהם לא ידעו מחסור ובדידות. על אף טלטלות החיים, הם עמדו בהבטחתם. "היום הילדים גאים בנו", מסכמת יפה שהין.